'הארץ' מסלף את היסטוריית ערש הציונות

תחת הכותרת "מקומה של הציונות מחוץ לציון", קובע 'הארץ' שהציונות התפתחה בארץ כ"תהליך אנטי דמוקרטי במהותו".

הקביעה הזו נועדה לבסס את הודעת העיתון לציבור, לפיה "המשך הפעילות הציונית בתוך גבולות מדינת ישראל ובמרחב הארצישראלי הוא תופעה שלילית ומזיקה."

ומדוע מיסוד הציונות היה אנטי דמוקרטי במהותו? כותב המאמר דימיטרי שומסקי, יורד לפרטים:

תהליך המימוש של ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל מאז ההישג המדיני המשמעותי הראשון של הציונות (הצהרת בלפור) ועד שהוקמה מדינת ישראל היה אנטי־דמוקרטי במהותו. שכן, על מנת להשיג את זכות ההגדרה העצמית בארץ — שנתפשה בעיני יהודים ולא־יהודים רבים כמולדת ההיסטורית של עם ישראל, אף שישב בה מיעוט יהודי קטן בלבד — הציונות, כתנועה לאומית מיישבת, היתה צריכה לחתור ליצירת רוב יהודי בארץ, תוך השהיית מימוש זכותם הדמוקרטית להגדרה העצמית של רוב תושבי הארץ הערבים הפלסטינים ודחיקת רגליהם ממרבית אדמותיהם

הציונות אכן "היתה צריכה לחתור ליצירת רוב יהודי בארץ", אבל האמנם בין השנים 1917-1948 עסקה הציונות ב"השהיית מימוש זכותם הדמוקרטית להגדרה העצמית של רוב תושבי הארץ הערבים הפלסטינים ודחיקת רגליהם ממרבית אדמותיהם"?

ברור שלא. בדיוק להיפך.

ראשית, אולי ל"חוקר הציונות" שומסקי אין הדבר ידוע, אבל כל ילד שלמד במערכת החינוך של ישראל יודע שבכל פעם שהוצעה חלוקה של הארץ, כלומר הגדרה עצמית לערבים, היהודים לא "השהו את מימוש זכותם הדמוקרטית להגדרה עצמית" של הערבים, אלא להיפך – קיבלו את ההצעה. הערבים הם אלה שדחו אותה באותם ימים, ועד היום דוחים.

שנית, את עיצוב הדמוגרפיה של הארץ בין השנים 1917-1947 לא היהודים קבעו, אלא ממשלת המנדט, ומפליא שגם עובדה היסטורית זו נעלמה מעיניו של חוקר הציונות.

שלישית, המדיניות הדמוגרפית, כלומר מדיניות ההגירה, היתה אף היא הפוכה מטענת שומסקי, שכן היא הגבילה הגירת יהודים, (הספר הלבן) ולא הגבילה הגירת ערבים.

לא רק שלא הגבילה הגירת ערבים, עודדה אותם להגר, משום שנזקקה להם כפועלי הקמה של מחנות צבא.

והם אכן היגרו. בהמוניהם, מכל המדינות והטריטוריות הערביות השכנות.

וכפי שעולה ממחקריו של פרופ' אפרים קארש, למרבה האירוניה, היגרו הערבים באותה תקופה בעיקר אל פאתי הישובים היהודיים, בהם נמצאה פרנסה בשפע, וכמעט ולא אל האזורים שנותרו ערביים.

השיח' הפלסטיני היפואי אל ‑ מוזפר אף שיבח את ממשלת המנדט על מדיניות ההגירה המיטיבה שנקטה, כאמור בניגוד לטענת שומסקי, כשהודה ש"מספר תושבי הארץ הערבים בזמן שלטונם של הבריטים עלה מחצי מיליון למיליון".

הוא כנראה המעיט. לפי עדויות בפני ועדת פיל: בשנת 1947 חיו בארץ ישראל 1.1 מיליון ערבים ולעומתם רק 400 אלף יהודים, ולפי מחקרו של הדמוגרף הישראלי פרופ' רוברטו בקי, ערב הקמת המדינה היה מספר הערבים גבוה אף יותר – 1.18 מיליון.

יוצא אפוא שבטווח השנים בהן טוענים שומסקי ו'הארץ' שהיהודים השהו את זכות הערבים להגדרה עצמית ודחקו את רגליהם מן הארץ, קרה בדיוק ההיפך – האוכ' הערבית גדלה בכ 600 עד 700 אלף, האוכ' היהודית גדלה בכ 500 אלף (מספר היהודים בארץ ערב מלחה"ע הראשונה עמד על כ 85 אלף) ובכל מקרה בתום התקופה מספר הערבים היה כמעט כפול ממספר היהודים.

מה בתהליך הזה, שכאמור גם כלל הסכמת היהודים לחלוקה וסירוב הערבים לחלוקה, הוא "אנטי דמוקרטי במהותו"?

כמובן לא דבר ולא חצי דבר. אבל 'הארץ' בקמפיין תעמולה אנטי ציוני. ובמסגרת הקמפיין, גם העובדות ההיסטוריות אינן מהוות מכשול