הבה נהלך אימים ולעזאזל המציאות

ברק רביד, הכתב המדיני של 'הארץ', מנהל קמפיין ארוך שנים ובלתי נלאה, לרוב בכותרות הראשיות של עיתונו, להפחדת ישראל מפני סנקציות כלכליות של האיחוד האירופי על ישראל. רביד מרבה לצטט בהקשר זה דיפלומטים אירופיים, שבמחזוריות קבועה שבים ומתריעים מפני סנקציות כלכליות או חרם סחורות שעומדת אירופה להשית על ישראל, עונש על סרבנותה המדינית.

יובהר שאין הכוונה לידיעות רבות שמפרסם רביד על סנקציות כלכליות אירופיות כנגד ההתנחלויות, שהצהרות על חלקן אכן נשמעות מפעם לפעם, אלא לדיווחיו על סנקציות כלכליות נגד כלל המשק הישראלי.

בראשית שבוע זה, שוב התריע רביד בעמוד הראשון של 'הארץ' מפני החרפה נוספת ביחסים הכלכליים בין אירופה לישראל ("האיחוד האירופי מגבש שורת סנקציות חדשות נגד ישראל", 16.11; "כך הופתעה ישראל: מאחורי הקלעים של המשבר עם האיחוד האירופי", 17.11). הפעם מדובר ב"טיוטת הצעה שהופצה למדינות האיחוד כוללת תגובות לפעולות שיסכנו את פתרון שתי המדינות, לרבות סימון מוצרים ובמקרי קיצון פגיעה בהסכמי סחר".

אם היה רביד מעיין בנתוני סחר החוץ עם אירופה באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היה מגלה שבמקביל למסע ההפחדה שהוא מנהל מעל דפי 'הארץ' בשנים האחרונות, מצויים היחסים הכלכליים שבין ישראל לאירופה דווקא במגמת עליה קבועה ומתמדת:

לפי הנתונים, בשנת 2007 עמד היצוא הישראלי לאירופה על כ-46.5 מיליארד שקלים, בשנת 2010 הוא טיפס לכ-48 מיליארד שקלים ובשנת 2013 הוא כבר עמד על כ-55 מיליארד שקלים.

גם היבוא מאירופה טיפס בשבע השנים האחרונות בשיעור קבוע ומשמעותי: מכ-61.5 מיליארד שקלים ב-2007, לכ-67 מיליארד ב-2010 ולכ-78 מיליארד שקלים ב 2013.

את הנתונים המלאים לשנה זו, 2014, עוד לא פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם רמז לבאות סיפק אך לאחרונה מתיו גולד, שגריר בריטניה בישראל, כשדיווח על זינוק של כ-26% בהיקפי הסחר בין ישראל לממלכה המאוחדת בתשעת החודשים הראשונים של 2014 ("שגריר בריטניה: גידול של 26%  בסחר שבין ישראל לממלכה", 'ישראל היום', 12.11.14, עמ' 23).

ברור כי רביד אכן שומע את איומי החרמות והסנקציות ממקורותיו באירופה (על אף שהם תמיד עלומי שם), ומשכך אין פגם מקצועי בולט בעובדה שהוא מביא את הדברים שהוא שומע לידיעת קוראי 'הארץ'.

עדיין, הפער הקבוע, ההולך ומעמיק, בין רעש צופרי האזעקה שנוהג רביד להפעיל, לבין המציאות בשטח, שהיא, לפי הלמ"ס, הפוכה לחלוטין, מעלה שאלה מקצועית יסודית: עד מתי על העיתונאי לפעול כתחנת ממסר חירשת עיוורת, המקבלת את המידע ממקורותיה ומפרסמת אותו כמות שהוא, וממתי על העיתונאי להפעיל, קודם לפרסום, מידה כלשהי של שיקול דעת והצבת המידע בתוך משוואת המציאות, כדי לבחון אם המידע והמציאות עולים בקנה אחד? במילים אחרות, באיזו נקודה נעצר האינטרס התעמולתי, בין של העיתונאי, בין של מקורותיו ובין של שניהם, ומתחילה המחויבות המקצועית לפרסם מידע אמתי לפי אמות מידה אובייקטיביות?

האינטרס של אותם פקידים אירופיים שמלעיטים את רביד בהפחדות על חרם, ברור לגמרי. הם רוצים לנטוע פחד בדעת הקהל מפני משבר כלכלי עם אירופה, כדי שזו תלחץ על הממשלה לאמץ את המדיניות שאותה מבקשים האירופים. קיימת סבירות גבוהה שרביד מעוניין אף הוא לראות את הממשלה משנה כיוון במדיניותה בעניין הפלסטיני. אבל מה לעשות שהמציאות, מזה שנים, מוכיחה שאין להפחדות הללו אחיזה במציאות? למי נאמן רביד יותר – לאינטרס שלו ושל מקורותיו, או לאמת המתעקשת לבצבץ מאחורי אזהרותיהם?

בתגובה לפרסומו האחרון של רביד מראשית השבוע בדבר סנקציות חדשות שלכאורה מגבש האיחוד נגד ישראל, הודיעה שרת החוץ של אירופה, פדריקה מוגריני, ש"האיחוד לא יטיל סנקציות על ישראל" (גם רביד דיווח על כך). כאשר נשאל השגריר הבריטי גולד, לפני שבועות אחדים, אם אינו חושש מניסיונות הקריאה לחרמות על ישראל ומההשלכה הכלכלית האפשרית שלהם, ענה השגריר כי "קשה לטעון את הטיעון שהחרם הוא אקטיבי, כאשר הסחר גדל ב-26% בתשעת החודשים האחרונים".

קשה לגולד, בלתי אפשרי למוגריני, דווקא קל לרביד.

ברק רביד בתגובה:  אני מפנה אותך לכתבה מ'העין השביעית', מלפני שנה וחצי, ששאלה בדיוק את השאלה שאתה שואל, אבל המסקנה שלה היתה שדווקא צדקתי. אין סתירה בין העלייה בנתוני הסחר עם אירופה לבין מה שכתבתי כי אני כותב על החרמת סחורות מההתנחלויות.

פרספקטיבה: אבל אתה טוען גם לסנקציות על כלכלת ישראל, לא רק על כלכלת ההתנחלויות.

ברק רביד: אכן יש הסלמה כי עכשיו הם הולכים גם על ישראל.