הטוקבקים – דמוקרטיה או אנרכיה?

לפני ימים אחדים, בכנס "נלחמים בגזענות" שנערך באונ' תל אביב, בישר עורך ynet ערן טיפנבורן לנוכחים, שבאתר נשקלת האפשרות לבטל את מוסד הטוקבקים. כך טיפנבורן:

אנחנו שוקלים לבטל את מוסד הטוקבקים הנוכחי ולעבור למתכונת אחרת של בחירת שניים עד ארבעה טוקבקים מעניינים בלבד מתחת לכל כתבה… אנחנו הראשונים בארץ שהוספנו טוקבקים ופתאום התברר שהציבור מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר לגבול הסביר. זמן לא רב אחרי זה הבנו שצריך לעשות ניטור לטוקבקים. במשך שנה החזקנו עורכים מיוחדים שינטרו טוקבקים בעייתיים. היום מי שמנטר את הטוקבקים זה מחשב. הוא יודע לזהות מילים בעייתיות ופשוט מעיף לזבל תגובות בעייתיות. חלק מהן הוא מעביר לסינון שבו נפסלות מילים פוגעניות וחלק אחר המחשב מעביר לעריכה של עורך בשר ודם. למשל המילה ערבי תמיד נבדקת אצלנו למקרה שהיא תופיע ב קונוטציה של קללה. אגב הוספנו את האפשרות לכתוב תגובות דרך הפייסבוק כדי שהפנים והשמות יהיו גלויים, מתוך ציפייה שזה ימתן את התגובות, אבל מתברר שזה לא השפיע. אנשים פשוט איבדו את הבושה גם כשהם מגיבים בפנים גלויות

העמדה שמציג טיפנבורן, נותנת ביטוי הולם וממצה לצד האנרכי של מוסד התגובות, אבל מתעלמת לחלוטין מהצד הדמוקרטי שלו. למה הוא עושה את זה?

אם תשאלו את הד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, אין כאן לא דמוקרטיה ולא נעליים. לדעתה, העיתונאים רציונליים, אבל הציבור פרוע. "שבירת ההיררכיה בין מחבר לבין קורא/מגיב," כפי שקורה בטוקבקים, "נובעת מתפיסה של המרחב הציבורי כרציונלי, אבל הציבור לא רציונלי, אלא פרוע, ולמו"לים כנראה נמאס לארח את הקרנבל הזה. יש איזו פנטזיית אתוס דמוקרטי שגם היא מבוססת על הפנטזיה הרציונלית של המרחב הציבורי, שצריך לתת חופש ביטוי מלא לכל אחד כי מהשיח הזה יוצא משהו שהכי מתאים לכולם, אבל בפועל לא "יוצא" שום דבר מבליל הקולות הזה, רק תנועה מהירה של הרבה רגשות, לרוב שליליים ושליליותם מדבקת."

"תנועה מהירה של רגשות שליליים"? "בוא נשים את זה על השולחן", מבהיר הפרופ' צבי רייך, בעבר עורך בכיר ב'ידיעות אחרונות' וכיום מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ומומחה לעיתונות משתפת קהל, "העובדה שהעיתונות מאופיינת, מאז ומעולם, בנטייה הומניסטית וליברלית מתיישבת עם התפתחותם של הטוקבקים כמחוז להשמעת קולם של המושתקים. טוקבקים נותנים ביטוי מתחת לידיעות בין היתר לקולות שלא קיבלו ביטוי בידיעות. זה אומר קולות הימין בעיקר, אבל גם בשמאל ההזוי. ככל שאני זוכר גם באירופה ובארה"ב, הטוקבקים הם מרחב ביטוי שבו בולט הימין. הנושא עמוק יותר מאשר סתם אלימות מילולית, גזענות וגסות רוח. לעיתונאים, באשר הם, לא קל עם טוקבקים. הם מפגישים אותם עם דעות, שאינן של עצמם ואינן של המילייה שהם מראיינים והרבה פעמים גם עם גסות רוח ואלימות ומצור אישי מתוזמר."

רייך מזהה "הידרדרות קשה מאד ברמת השיח", בשל מה שהוא מגדיר "אפקט הסרת העכבות" המושג בחסות האלמוניות של כותב הטוקבק. הסרת עכבות מהסוג שאפשר למצוא גם בנשף מסיכות, כשלא יודעים מי אתה". כמו טיפנבורן, גם אצלו מתעוררות "מחשבות עגומות", נוכח העובדה שהאלימות והגסות נמשכות גם כשהמגיבים גלויים בשמותיהם המלאים. "מה שיכול לעזור פה זה לחץ חברתי נגד התבטאויות שהלכו רחוק מדי", הוא מסכם, "אבל אין לחץ כזה. בסופו של דבר זו סוגיה חינוכית"

אלא שרייך לא מסתייג רק מהשיח האלים והגס בטוקבקים, אלא גם מתופעת הטוקבקים בשכר והיחצ"נות המוסווית כטוקבקים. וכמוהו, אף ביתר שאת, הפרופ' קרין נהון מומחית לפוליטיקה של המידע מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "עם כל החסרונות והתחלואים שלהם, הטוקבקים מאפשרים פתחון פה חשוב ודיון ציבורי, שגם אם אינו אינטלקטואלי, משמיע את הלב הפועם. אומנם המחקרים מראים ש 35-40% מהטוקבקים הם טוקבקים מוזמנים בתשלום, שמטרתם לערוך מניפולציה על דעת הקהל, אבל אני אומרת שגם השתקת הטוקבקים היא בעצמה מניפולציה על דעת הקהל. אסור להשתיק אותם."

אז איך בכל זאת שומרים על הדמוקרטיה שמבטאים הטוקבקים, בלי לגלוש לאנרכיה שגם כן מבוטאת בהם?

בניגוד לוייסמן, שאינה מופתעת מהכוונה שביטא עורך ynet, ואף מאמינה שכשתבוצע "תתקבל במשיכת כתפיים", רייך ונהון משוכנעים שלמרות ההצהרות, הטוקבקים לא יעלמו, מהטעם הפשוט שהם הפכו להיות "תמציתה של העיתונות הפופולרית", או "משאב חיוני" שלה, כדברי רייך, שגם קובע ש"העיתונות הפופולרית תמות שבע פעמים לפני שתוותר על הטוקבקים". נהון בכלל מוצאת את הויראליות הבלתי נשלטת שמייצרים הטוקבקים, כ"מרתקת" ומדגישה אף היא את התועלת הדמוקרטית שבהם, על פני הנזק האנרכי.

הפתרון המסתמן: מעבר לטוקבקים מזוהים בלבד. כנראה שבעתיד ילכו אתרי החדשות בישראל בדרכם של אתרי חדשות רבים וגדולים בעולם, ויאפשרו תגובות על ידי גולשים מזוהים בלבד. לא מן הנמנע שיופעל גם מנגנון שיזהיר מגיב בוטה מדי, ואף יחסום אותו, אם ימשיך בדרכיו הנלוזות. ואולי אף יאומץ הרעיון של עיתון ה'גרדיאן' הבריטי, שהקים מעין מועצה ציבורית של קוראים, ומינה את חבריה, בהתנדבות, לסנן את הטוקבקים ולהחליט מה ראוי לפרסום ומה לא.

דבר אחד כנראה די ברור: אם ynet יוותר על הטוקבקים, תרחף מעליו סכנה ממשית של נדידת גולשים לאתרים שכן יאפשרו להם להתבטא. טיפנבורן מבין את זה יותר טוב מכולם, וגם מבועת מזה יותר מכולם. לכן את כוונתו לחסל את הטוקבקים – סינתזה בין חשש מהאנרכיה לחשש מהדמוקרטיה – לא יביא לכלל מימוש.