הפוך, אלפר, הפוך

 מאת טל רפאל

רוגל אלפר לא מסכים עם דברי מפכ"ל המשטרה אלשיך, (הפוך, אלשיך, הפוך, 28.2) לפיהם החברה הפלסטינית, בניגוד לחברה הישראלית, מקדשת את המוות ולא את החיים. במשתמע טוען אלפר שהמפכ"ל, שהצביע על הבדל בין החברה הישראלית לפלסטינית ביחס למוות, טועה, או "הופך".

לדעת אלפר, גם החברה הישראלית מקדשת את המוות ולא את החיים. ובמי הוא בוחר להוכחת טענתו? במרים פרץ, אמם השכולה של שני נופלי צה"ל אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, אותה הוא מגדיר "המנסחת העכשווית של אתוס השכול הישראלי". אלפר חוזר על טענה דומה שכבר פרסם ב'הארץ' לפני כחודשיים, אז, (החיים והמוות לפי האמא של השכול הישראלי, 24.12) תיארה כמי שהשקפת עולמה על השכול היא "אנטי־הומניזם ימי־ביניימי, הקרוב יותר ברוחו לדאעש מאשר לנאורות". שלשום ציטט מתוך נאום שלה כאומרת כך:

זכיתי לראות את אוריאל ואלירז מתפללים ליד הכותל המערבי. ראיתי אותם צועדים במדי צה"ל. וראיתי אותם עטופים בטלית ובדגל ישראל מובאים למנוחת עולמים. באותו מעמד חשתי את רוחו של עם ישראל שבה ומתעוררת לחיים. מול ארונות בני הבטתי לשמים וזעקתי בקול: 'עם ישראל חי'… בנינו הם זן נדיר, דור חדש, דור התקומה שיודע מהי מדינה, מהי עצמאות. זה דור שבוחר להגן על חירותו ומוכן להקריב את חייו למענה. מדי לילה, על מיטתו, ביקש אלירז מה', 'אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך, אני כאן, לכל שליחות שתציב לי'… זכות נפלה בחלקה של משפחתי להיות שותפה בהגנה על מדינת ישראל.

אלפר מסכם:

הדברים חדים וחלקים. היא זכתה לראות את בניה נקברים כחללי מלחמה. דווקא במעמד הקבורה חשה את חיותו של העם נעורה מכל עבר וזעקה לאלוהיה, כי עם ישראל חי… אכן, תורת חיים.

הנאום  שאלפר מצטט ממנו, מופיע בין היתר באתר בית אלירז, שהוקם לזכרו של אלירז פרץ ז"ל. סביר להניח שאלפר קרא את כולו והכיר את תוכנו המלא. על אף זאת, בחר אלפר להתעלם מהפסקאות המשמעותיות בנאום, הסותרות את המסקנה שלו מיניה וביה. אנחנו לא מתעלמים, ומביאים גם אותן בפניכם, כהשלמה למאמרו של אלפר וכדי שתחליטו בעצמכם האם יש בדבריה של פרץ משום האדרת המוות, או שמא ההיפך המוחלט:

בשנת 1982 פונתה משפחתי בעקבות הסכם השלום עם מצריים. בנסיעה האחרונה משארם ביקשתי מילדיי לא להביט לאחור, לבית שעזבנו, בקשתי שיביטו קדימה, לאור, לדרך החדשה, לבניין החדש שנבנה, נטעתי בהם תקווה. כי כך דרכן של אימהות, להבטיח לילדיהן עתיד טוב, עתיד ללא מלחמות. זו הבטחה שמבטאת את הרצון הבסיסי של כול הורה- לזכות לגדל את ילדיו, לראות בשמחתם, לראותם מקימים בית ומשפחה. לא גידלתי אותם למות, זה לא נורמאלי שאמא תקבור את שני בנייה, באותה חלקה בהר הרצל בירושלים… חינכתי אותם להיות בני אדם טובים וישרים. בביתו של אלירז בני לא תמצאו צעצוע מלחמה. אין טנקים, אין חיילים ואין רובים. ארבעת ילדיו גדלו על טוהר, תום ושמחת חיים. אפילו השמות שבחר לילדיו מבטאים את שמחת החיים שרצה להעניק לילדיו…

וכך מסיימת מרים פרץ את נאומה, אותו הציג אלפר כמאדיר מוות:

ובקשה אחת לי אליך ה', די!!! אל תשלח ידך לנערים, אל תיתן לאימהות לקבור את ילדיהן, תן שלום ושלווה בארץ ובעולם ותן לאור לגבור על החושך

'פרספקטיבה': רוגל אלפר, מדוע הצגת את נאומה של פרץ כמאדיר תרבות מוות, כשמי שקורא את כולו מבין שהמסר שלו בדיוק הפוך?

רוגל אלפר: כתבו מה שאתה רוצים. אני לא מגיב