הפלסטינים מאכילים בלופים, ה'ניו יורק טיימס' אוכל בתיאבון

לפני ימים אחדים פורסמה ב'נוו יורק טיימס' כתבה מקיפה על ניסיונות עיקשים מצד ישראל לפנות משפחות פלסטיניות מדירותיהן בעיר העתיקה בירושלים. העיתון, כדרכו, גילה אמפתיה ברורה לטענות המשפחות הפלסטיניות, אבל עיון בכתבי התביעה של שלושת המקרים המוזכרים בכתבה, מראה שהעילות אינן נכונות כלל, או, למצער, חלקיות באופן המעוות את הסיפור כולו.

בכל שלושת המקרים תובע הבעלים החוקי של הנכס – ההקדש הישראלי, את המשפחות הפלסטיניות הגרות בדירות, על הפרת תנאי החוזה, אי תשלום שכר דירה וסירוב לפנות את הנכס, על אף שלא עלה בידיהן להוכיח את זכאותן לגור בו.

הכתבה מגוללת את סיפורה של משפחת מסאוודה, המתגוררת בדירה בבעלות ההקדש הישראלי. כך ב'ניו יורק טיימס':

בעל הבית החדש של נזירה מסאוודה מחפש לפנות אותה בהסתמך על הטענה כי בעלה בנפרד תאופיק, השוכר המקורי, מת. "הוא לא מת" היא מתעקשת. "יש לו 10 ילדים איתי. אם הוא היה מת הם היו צריכים לקבור אותו."

מר מסאוודה, בשיחה טלפונית ביום רביעי, מאשר שהוא עדיין חי, אך מודה שלרוב הוא גר עם אשתו השלישית במחנה הפליטים שועפאט, דבר שכשלעצמו עלול לסכן את החזקה של משפחתו בדירה בעיר העתיקה.

תביעת הפינוי הזאת, וגם במקרה שנסקור בהמשך, נמצאת בשלב ראשוני בפני בית המשפט, כתב התביעה  של ההקדש הוגש, אך כתבי הגנה מצד משפחת מסוואדה טרם הוגשו. לא ידוע עדיין מה תטען המשפחה להגנתה, אבל כן ברור מהן עילות הפינוי, ועיון בכתב התביעה מעלה שהן שונות לחלוטין מהמתואר בכתבה:

כלומר – טענת ההקדש היא שמשפחת מסאוודה לא הוכיחה את זכותה להתגורר בדירה, ואינה משלמת את דמי השכירות מזה שנים.

מהיכן בכל זאת מגיעה טענת המשפחה, לפיה הבעל חי ולכן אין צדק תביעת ההקדש? בכתב התביעה יש התייחסות – כמעט צדדית –  למות הבעל, בתוך ביקורת על מכתב שקיבל ההקדש מעו"ד של המשפחה:

למעט האיזכור הנ"ל, אין בכתב התביעה (ובנספחיו) כל אזכור נוסף לנושא. ייתכן כי נזירה, אם המשפחה, טועה לחשוב שמצבו של "בעלה" הוא הנושא המרכזי בתביעה, ולפיכך איננה משקרת ביודעין לעיתונאית. אך מדוע אותה עיתונאית, אחרי הכל כתבת בעיתון "החשוב בעולם", מקבלת את דבריה ללא עוררין ולא טורחת לבדוק את הפרטים?

לקראת סוף הכתבה, ובכדי לטעת רושם שהמקרה של משפחת מסאוודה איננו מקרה חריג, מוסיפים בחטף גם את סיפורה של השכנה:

נאוואל חשימה, 63 מטאטאת את הפינה הקטנה של החצר המשותפת לה ולשכנים, עם סמיכה תלוייה לאורך, בכדי לאפשר לה קצת פרטיות. היא אמרה שרוצים לפנות אותה כי היא החליפה את דלת הכניסה החלודה [לדירה –ג"ש].

אלא שגם כאן, עיון בכתב התביעה מראה שעילת הפינוי היא אי תשלום דמי שכירות לבעל הנכס, כלומר להקדש הישראלי. בנה של נאוואל אכן ניסה לשלם להקדש חלק מהשכירות, אבל בהקדש סירבו לקבל ממנו את התשלום, עד שיבהיר כי הוא משלם בשם אמו, ולא כדייר בעצמו, (כנראה כדי למנוע ממנו לטעון בעתיד לזכויות על הנכס).

במקרה זה אכן יש אזכור בכתב התביעה לדלת ולשיפוצים אחרים שנעשו ללא אישור ההקדש, ומהווים לטענתם הפרת חוזה השכירות. עם זאת, לא מדובר בטענה המרכזית או הבלעדית, והצגתה ככזאת חוטאת לאמת.

כ"סיפור המפורסם ביותר" של פינוי משפחה פלסטינית ממזרח ירושלים, מוזכר בכתבה המקרה של משפחת סוב-לבן.

בסיפור, שנסקר לאחרונה בהרחבה ב'פרספקטיבה', התברר שמדובר במשפחה פלסטינית  הטוענת לחזקה על נכס בבעלות ההקדש הישראלי, שעה שכל התיעוד מראה שטענתה למגורים בדירה היא העמדת פנים והולכת שולל, כיוון שהמשפחה נטשה את הדירה ואיבדה את זכויות דמי המפתח שלה בנכס.  על אף שהדבר הוכח בשני פסקי דין, עדיין מוצג המקרה ב'ניו יורק טיימס', כדוגמה לפינוי לא מוצדק של פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים.

בכל שלושת המקרים האלה, מפרסם ה'ניו יורק טיימס' את טענות של הפלסטינים הקשורים לאירוע, מבלי לציין את טענות התובעים הישראלים, או את פסיקות בית המשפט.

ארגון 'קאמרה', עמותת האם של 'פרספקטיבה', ביקשה מה'ניו יורק טיימס' לפרסם את התיקון הדרוש לכתבה. במידה והוא יפורסם, נוסיף אותו כאן