הפרופסור הורס את האמת

השינויים העונתיים קטנים יותר מהשינויים העונתיים בתפוקת זיתים, מכיוון שירקות ותפוחי אדמה מסתמכים על מערכות השקיה, ולא על מי גשמים. הסיבה העיקרית לגידול העצום בתפוקה – 292% –  היא השימוש בטכניקות מתקדמות כמו השקיה בטפטפות – טכניקה ישראלית שנמצאת בשימוש אצל חקלאים פלסטיניים.

מעבר לחקלאות, השטחים הפלסטינים היוו את אחת מעשר הכלכלות בעלות הצמיחה המהירה ביותר במהלך שנות ה-70, בדיוק אחרי ערב הסעודית (שהרוויחה ממשבר הנפט ב-1973) ומדורגת מעל סינגפור, הונג קונג, ודרום קוריאה (הבנק העולמי, יחסי תל"ג לנפש ב-1980 ותל"ג לנפש ב-1970).

אין ספק שהכלכלה הפלסטינית סבלה בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אבל אין להאשים את ישראל בכך. גם הכלכלה הישראלית סבלה בעקבות פניית הפלסטינים לאלימות.

טענותיו האחרות של הלפר שקריות כטענותיו בעניין החקלאות. לדוגמה, טענתו כי הפלסטינים נותרו "ללא בתים לדור הצעיר" מפני שישראל "הרסה 12,000 בתי פלסטינים מאז תחילת הכיבוש, ומסרבת להנפיק אישורי בנייה חדשים" היא שטות גמורה. ראשית, מאז הסכמי אוסלו, יותר מ-95% מהפלסטינים חיים תחת שלטון פלסטיני, ועקב כך הם מבקשים אישורי בנייה מהרשות הפלסטינית ולא מישראל. שנית, תחת שלטון ישראלי, פלסטינים אכן קיבלו אישורי בנייה, אבל עם או בלי אישורים, עיירות פלסטיניות צמחו בקצב מסחרר.

שתי דוגמות לכך נמצאות בספר שפרסם ב-1986 מרצה ישראלי לגיאוגרפיה. דרומית לאריאל נמצאת העיירה הפלסטינית סלפית. על פי הספר, הצמיחה של סלפית באותה תקופה אינה משתמעת לשני פנים: "השטח הבנוי שנתווסף לעיירה מאז 1972 הוכפל לערך. כעת הוא כמעט שווה לזה של אריאל (נכון לאמצע 1985)".  על פי אותו מקור, כיפל חרית, עיירה פלסטינית נוספת, "צומחת לכל הכיוונים" (דוד גרוסמן, יישובים יהודים וערבים בתת-מחוז טולכרם, פרויקט מאגר מידע הגדה המערבית, ירושלים, 1986, עמוד 25).

אותו הכותב הסיק, במאמר אקדמי שפורסם מעט לפני תחילת תהליך אוסלו, ש"העדר תכנון בגדה המערבית וברצועת עזה הובילה להתפשטות בלתי נשלטת של כפרים ערבים למרחבים עירוניים לא סדירים" (יחסי תהליך-תבנית כפריים, 1992, פרייגר).

אם, כפי שטוען הלפר, הפלסטינים אינם מורשים לבנות ולהתרחב, איך תיתכן אותה "התפשטות בלתי נשלטת" ואותם "מרחבים עירוניים לא סדירים"?

אפילו בכירים פלסטיניים סותרים את טענות הלפר, ומודים שהפלסטינים יכולים לבנות, עם או בלי אישורים. לדוגמה, ח'ליל טופאג'י, המומחה הפלסטיני המוביל בתחומי בנייה ודמוגרפיה – הידוע בהעדר חיבתו לישראל – הצהיר ברשת CNN:

אנו יכולים לבנות בתוך ירושלים בצורה חוקית או לא חוקית – לבנות בית מחדש, או כל דבר אחר, אנחנו יכולים לעשות. ייתכן שנאבד עשרה בתים, אבל בסופו של דבר נבנה 40 בתים נוספים במזרח ירושלים. (CNN, 19 בספטמבר).

הלפר גם טועה וטוען כי ישראל "מסרבת לקלוט פליטים אף שגירשה אותם ב-1948". ראשית, הטענה על פיה ישראל גירשה את כל הפליטים הפלסטינים ב-1948 הופרכה על ידי היסטוריונים רבים, בהם הפרופסור אפריים קארש, ראש התכנית ללימודי הים התיכון בקינגס קולג' באוניברסיטת לונדון (לדוגמה, ראו את ספרו של קארש: זיוף ההיסטוריה הישראלית [Fabricating Israeli History]).

לדוגמה: מקורה של אחת מקבוצות הפליטים הגדולות ביותר היא חיפה. לא רק שאנשיה לא גורשו, הם עזבו מיוזמתם למרות הפצרתו של ראש העיר היהודי של חיפה כי יישארו בבתיהם. כפי שכתב פרופסור קארש:

בחיפה, אחד מהמרכזים הגדולים והדרמטיים ביותר של ההגירה הפלסטינית, מחצית מהקהילה הערבית ברחה מהעיר לפני שהקרבות הגיעו אליה, ובין 5,000 ל-15,000 נוספים עזבו מיוזמתם במהלך הלחימה בעוד היתר, בין 15,000 ל-25,000 איש, צוו באיומים לעזוב בניגוד לרצונם, ואפשר לקבוע כמעט בוודאות שהוראה זו הגיעה מהוועדה הערבית העליונה. הפשע היה פשע ערבי לחלוטין. לא הייתה שום תכנית יהודית לאלץ ערבים לעזוב, ולא היה שום "בליץ" פסיכולוגי. להפך, ההנהגה היהודית בחיפה וארגון ההגנה השקיעו מאמצים רבים בשכנוע הערבים להישאר (מגזין קומנטרי, יולי-אוגוסט 2000).

אפילו בני מוריס, אחד ההיסטוריונים החדשים המובילים בישראל, הודה בכך:

בתיווך בריטי [ההנהגה הישראלית] הסכימה להפסקת אש והציעה מה שהבריטים ראו כתנאים נדיבים. אולם, בלחץ מוסלמי, ההנהגה הערבית, נוצרית ברובה, קיבלה "רגליים קרות"; הפסקת אש פירושה כניעה, ורמזה על נכונות לחיות תחת שלטון יהודי. עתה, הם יהיו חשופים להאשמות של שיתוף פעולה ובגידה. וכך, לתדהמתם של הבריטים ושל הצבא וההנהגה הפוליטית היהודית שהתכנסו ב-22 באפריל בבניין עיריית חיפה, הכריזה המשלחת הערבית שהקהילה הערבית תפנה את העיר. ראש העיר היהודי, שבתאי לוי, והמפקד הבריטי, הגנרל יו סטוקוול, הפצירו בערבים לשקול זאת שוב […] אך הערבים עמדו איתנים בדעתם. (מוריס, 1948 ולאחריה, עמוד 20).

במילים אחרות, בניגוד לטענות הכזב של הלפר, ערביי חיפה בחרו לעזוב מאימת פעולות הנקם של ערבים אחרים כלפיהם אם יישארו.

בנוגע לכך שישראל אינה מאפשרת לפליטים לחזור, הלפר שוב טועה. ישראל ביצעה מחוות נדיבות של רצון טוב בנוגע לפליטים מהרגע הראשון. לדוגמה, בזמן שיחות לוזן ב-1949 הציעה ישראל לקבל בחזרה 100,000 פליטים פלסטינים לפני שיהיו שיחות כלשהן בשאלת הפליטים. המדינות הערביות, שסירבו אפילו לשאת ולתת פנים מול פנים עם הישראלים, סירבו להצעה, מפני שכמוה כהכרה בקיום ישראל. (נדב ספרן, ישראל: בת הברית למודת המלחמות [Israel: The Embattled Ally], הוצאת אוניברסיטת הארוורד, עמוד 336)

ובכל זאת, מאז שנות ה-50, אפשרה ישראל ליותר מ-50,000 פליטים לחזור לישראל ממניעים הומניטריים, כחלק מתכנית איחוד משפחות, ובין 1967 ל-1993, היא אפשרה ל-75,000 פליטים נוספים לחזור לגדה המערבית ולרצועת עזה. מאז תחילת תהליך אוסלו אפשרה ישראל לעוד 90,000 פלסטינים להשתכן בשטחי הרשות הפלסטינית.

לפיכך, בניגוד לטענות הלפר, ישראל לא יצרה את בעיית הפליטים, ולמרות זאת, שוב בניגוד לטענות הלפר, היא אפשרה למספר רב של פליטים פלסטיניים להשתכן בישראל ובשטחי הרשות.

מעבר לסילופים בטור הדעה הזה חשוב לציין שהלפר הוא קיצוני מהשוליים, ופשוט אינו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים. כך, לדוגמה, הלפר מצדיק פיגועי טרור פלסטיניים כנגד ישראלים. נכון, הוא מנסה לכסות על מעשיו באמצעות ביקורת גורפת על טרור לסוגיו, אבל את תמיכתו בטרור פלסטיני אי אפשר להכחיש. הנה מילותיו של הלפר עצמו:

מעשי הטרור שארה"ב ומדינות אחרות מגנות באופן הנחרץ ביותר הם מעשים שמבצעים ישויות שאינן מדינות. ובאופן טרגי, התנגדות לגיטימית של עם מדוכא כנגד דיכויו נכללת באותה קבוצה עם הטרור המשוגע וחסר המטרות של בין לאדן, קרלוס [התן], ושאר 'טרוריסטים מקצועיים'.

אם כך, התקפות מצד בין לאדן או קרלוס הן דבר רע, אך לא התקפות מצד חמאס, הג'יהאד האיסלמי, פתח, וכו', מפני שהן בבחינת "התנגדות לגיטימית של עם מדוכא".

הלפר ממשיך:

הצורך הפלסטיני להשתמש בטרור מעלה שאלות בסיסיות של הוגנות. אי אפשר לצפות מעם לסבול לנצח ולזנוח את זכויותיו לטובת זכויות של אחרים.

לפיכך, לדעתו של הלפר, פיגועי טרור פלסטיניים הם "הוגנים." (שני הציטוטים לקוחים ממאמרו של הלפר מ-13.6.04, "11 בספטמבר. טרור והמזרח התיכון: הדרך החוצה" שאפשר לקרוא כאן(

מעבר להצדקת פיגועי טרור פלסטיניים, הלפר גם מתנגד לקיומה של ישראל: "אי אפשר להגן, הגנה פוליטית, ולמעשה, הגנה מוסרית, על המדינה היהודית". (מצגתו של הלפר לפני הוועדה הבין-לאומית של האו"ם בנושא החברה המתורבתת למען העם הפלסטיני,5 בספטמבר, 2003).

הלפר תומך בפירוקה של ישראל, ושקריו הם כלי ליצור דה-לגיטימציה של המדינה בדרך למטרה זו. בעוד טוריו הם טורי דעות ולא כתבות חדשותיות, מן הראוי שקביעות עובדתיות בטורי הדעות הללו יעמדו באותם סטנדרטים של דיוק המחייבות קביעות עובדתיות בכתבות חדשותיות. ראו לדוגמה את קוד האתיקה של איחוד העיתונאים המקצועיים, שמצהיר (ההדגשה אינה במקור) ש"על ניתוחים ופרשנויות להיות מוצגים ככאלו, ואין עליהם לסלף עובדות או הקשרים" או את הצהרת העקרונות של איחוד עורכי העיתונאים האמריקאי, שמצהירה כי "על מאמרי מערכת, ניתוחים, ופרשנויות לעמוד באותם סטנדרטים של דיוק עובדתי שבהן עומדים דיווחים חדשותיים".

היסטוריית הסילופים של הלפר, הקשורה ישירות לדעותיו הפוליטיות הקיצוניות, צריכה לגרום לעורכי עיתונים אחראיים לחשוב פעם ופעמיים לפני שהם מעניקים לו במה שתשמש, ככל הנראה, להטעיית הקוראים.

[למידע נוסף על ג'ף הלפר ולפרטים על מימון ארגונו – פנו אל הוועד הישראלי נגד הריסת בתים. ראו את אתר ה-NGO Monitor.]