הקלות הבלתי נסבלת של השרלטנות

שי חזקני הוא היסטוריון מאוניברסיטת מרילנד, שכתב ספר על ההיסטוריה החברתית של מלחמת העצמאות. כך הוא מוצג בתחתית המאמר שכתב ב'הארץ', בו הוא מנסה לערער על מוסכמות יסוד אודות אותה מלחמה.

תפקידו של היסטוריון הוא להטיל ספק במוסכמות מקובלות על אירועי העבר, ולחקור אותם באופן ביקורתי ככל הניתן. אבל כשהוא משליך כלאחר יד אמיתות היסטוריות ברורות, מתועדות וממוסמכות, ומציע במקומן תזה חסרת בסיס, רק משום שהיא תואמת את דעותיו הפוליטיות – כאן כבר לא מדובר בהיסטוריון אלא בשרלטן. וזה בדיוק המקרה של שי חזקני, שטוען כי אם הערבים היו מנצחים בתש"ח, הם לא היו מאנים כל רע (כמעט) ליהודים:

מדי שבוע מספר בן־דרור ימיני… על מנהיגים ערבים בתש"ח, שקראו להשליך את היהודים לים, כלומר תיכננו רצח שיטתי שלהם… ב–15 שנים של חיפושים שערכתי, ועיון במאות מסמכי תעמולה מהשנים 1947–1949, נתקלתי רק במקרה אחד שבו חסן אל־בנא המצרי, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", מזכיר "ים" ו"יהודים" במשפט אחד, כשהוא קורא לגירוש יהודי מצרים.

זאת בהחלט טענה מעניינת. עומדת לעומתה העובדה שכל יישוב יהודי שנכבש על ידי הערבים במהלך המלחמה, ותושביו לא נמלטו מבעוד מועד, הם נטבחו וגורשו, ובתיהם נהרסו – כך היה בגוש עציון, הרובע היהודי בירושלים, כפר דרום, בית הערבה, נווה יעקוב, עטרות, יד מרדכי, ניצנים ועוד. אין יוצאים מהכלל לכלל זה. אבל אולי מדובר בצירוף מקרים בלבד.

למול טענתו של חזקני, הקורא יכול גם להעלות בזכרונו אי אלו ציטוטים מפורסמים למדי.  למשל מזכ"ל הליגה הערבית עבד אל-רחמן עזאם פשה, ששבוע לפני פלישת צבאות ערב נועד בעמאן עם הדיפלומט הבריטי אלק קירקברייד והצהיר:

אין זה חשוב כמה [יהודים] יש. אנחנו נטאטא אותם לים.

ועוד לפני כן, בראיון לעורך היומן הקהירי "אח'באר אל-יום" מוצטפא אמין ב-11 באוקטובר 1947, אמר עזאם פשה:

אני עצמי מקווה שהציונים לא יכפו עלינו את המלחמה, מפני שזאת תהיה מלחמת השמד וזה יהיה טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב.

אבל שי חזקני בא מוכן, והוא מבטל ציטוטים אלה כלאחר יד:

הציטוטים המוכרים יותר (למשל אלה המיוחסים למזכ"ל הליגה הערבית באותן שנים, עזאם פאשא) אינם מגובים במקורות אמינים בערבית, ולא ברור אם נאמרו אי פעם.

אם זה לא ברור לפרופ' חזקני, נראה שהדיון גמור וחתום – אנו רק נציין שדברי המזכ"ל מצוטטים שוב ושוב על ידי היסטוריונים לא פחות מכובדים ממנו. מעניין, אגב, שהוא לא מתלונן על היעדר גישה לארכיוני הליגה הערבית ומדינות ערב, שכנראה הייתה מסייעת לו להשיג "מקורות אמינים בערבית". בכל אופן, חזקני מתעקש:

בכל מקרה, בחומרי חינוך ותעמולה שכוונו לפלסטינים וללוחמים הערבים בתש"ח לא מצאתי קריאה לרצח יהודים באשר הם. מהמסמכים שליקטתי עבור ספרי האחרון עולה כי הטענה בדבר תוכנית "לזרוק את היהודים לים" מקורה בעיקרה בתעמולה של היישוב היהודי, שהחלה עוד בימי המלחמה עצמה, אולי כדי לעודד את הלוחמים היהודים להשאיר כמה שפחות תושבים פלסטינים באזורים שעתידים היו להפוך למדינת ישראל.

שימו לב לקפיצה הלוגית המרשימה שמבצע חזקני: מהיעדר קריאה ל"רצח יהודים באשר הם" (מעניין אגב שהוא לא מדבר על קריאה לגירוש יהודים) בחומרים המסוימים אותם הוא בדק, כולם משנת תש"ח (לפי עדותו), הוא מסיק כי לערבים לא הייתה כל תכנית לטבוח ביהודים. מדובר בשקר של התעמולה הציונית, שנועד להצדיק את גירוש הערבים מן הארץ ותו לא.

אך מדובר בדברי הבל, כפי שיובהר בשורות הבאות. כוונת הערבים בתש"ח – הנהגת הערבים הפלסטינים והמדינות הערביות כאחד – הייתה בפשטות להיפטר מהיהודים בארץ ישראל. הרעיון של טבח המוני לא נשלל כלל, אך גם גירוש בהחלט בא בחשבון. כוונה זאת הוצהרה חזור והצהר במהלך שנות המנדט הבריטי והמלחמה עצמה.

למשל, דוברי האיגוד המוסלמי-נוצרי ביפו, העיר הערבית החשובה בארץ באותן שנים, שהכריזו בעדותם בוועדת קינג-קריין ב-1919:

נהדוף את הציונים לתוך הים – או שהם ישלחו אותנו חזרה למדבר.

או דבריה של מאטיאל מוע'נם, שעמדה בראש "ארגון הנשים הערבי" המקורב למופתי אל-חוסייני ולוועד הערבי העליון, בראיון בתחילת 1948:

משהוכרזה 'מלחמת קודש', אין כל סיכוי שמדינה יהודית תשרוד. כל היהודים יושמדו לבסוף.

דברים דומים נאמרו על ידי מנהיגי מדינות ערב. המוטיב שחזר על עצמו הוא שליהודי הארץ צפוי גורל דומה לזה שפקד את הצלבנים במאות עברו. המלך איבן סעוד, מייסד ערב הסעודית, כתב בשלהי 1947 לנשיא טרומן:

הערבים החליטו נחרצות להתנגד להקמת מדינה יהודית… דינה לגווע בתוך זמן קצר. הערבי יבודד מדינה כזאת מהעולם ויטיל עליה מצור עד שתגווע ברעב… קיצה יהיה כקץ מדינת הצלבנים.

נשיא סוריה, שוקרי אל-קוותלי, אמר ערב הפלישה:

ההתגברות על הצלבנים ארכה זמן רב, אך התוצאה הייתה ניצחון. אין ספק שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

והמלך פארוק אמר לשגריר האמריקני במצרים מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947:

ייתכן כי בשלבים הראשונים של הסכסוך היהודי-ערבי, הערבים יתמודדו עם נסיגות ראשוניות, אך בטווח הארוך הערבים יביסו את היהודים ויסלקו אותם מפלסטין.

ניתן להביא ציטוטים נוספים, אך הנקודה ברורה. ובכל מקרה, אפילו הציטוטים שלעיל מתגמדים אל מול פועלו ומעלליו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה המנהיג החזק ביותר של ערביי הארץ ואבי התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי היה אסלאמיסט אנטישמי קיצוני ונאצי במלוא מובן המילה – הוא חבר לנאצים כבר עם עלייתם לשלטון בגרמניה ב-1933, על סמך השנאה המשותפת ליהודים. הוא הסית לפרעות ביהודי ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים ובעיראק בשנות הארבעים, וראה כמשימת חייו לטהר את המזרח התיכון (ובכלל זה ארץ ישראל, כמובן) מיהודים. על רקע זה הוא נסע לגרמניה ב-1942 ונפגש עם היטלר. בפגישה היטלר הבטיח לו שהאינטרס היחיד של גרמניה במזרח התיכון הוא השמדת היסוד היהודי. אנו יודעים גם שנוסף על חלקו בהשמדת יהודי אירופה, שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה נועד לקדם ולאפשר את השמדת היישוב היהודי בארץ ישראל.

בני מוריס כותב בספרו 'מדינה אחת, שתי מדינות', עמודים 79-80:

ראש התנועה הלאומית הפלסטינית דיבר בשנות העשרים, השלושים והארבעים על גירוש חד וחלק. המנהיגות הערבית שבהנהגתו פעלה לא רק לבלימת העלייה, אלא גם להסגת היישוב ולהשמדתו. הגירוש, ובמידה רבה האנטישמיות, תפסו מקום מרכזי בתפיסת העולם ובאידאולוגיה שלה."

כוונותיו של המופתי ליהודי הארץ – אותן הטיף והחדיר לערביי הארץ במשך עשורים – הובהרו בעדותו לפני ועדת פיל בתחילת 1937:

הוועדה: "האם נכבדי סבור, שארץ זאת יכולה לקלוט ולעכל את 400 אלף היהודים הנמצאים עכשיו בארץ"?

אל-חוסייני: "לא".

שאלה: "האם יהיה צורך להרחיק כמה מהם בתהליך שיתבצע בנועם, או באופן מכאיב, כך או כך?"

אל-חוסייני: עלינו להניח כל זאת לעתיד.

בני מוריס מסכם:

בכל שנות המנדט צידד אל-חוסייני בפתרון של מדינה אחת, שבמסגרתו יורשו להישאר בארץ (ובגרסה אחרת, לקבל אזרחות) רק יהודים שישבו בה קבע לפני 1917. מוסא כזאם אל-חוסייני, שאר בשרו של אל-חוסייני ומעושי דברו, אמר לבן-גוריון כי חאג' אמין "מתעקש על שבעה אחוזים כאחוז [המרבי] של היהודים באוכלוסייה הכללית, כפי שהיה בסוף מלחמת העולם [הראשונה]". נציגי אל-חוסייני בוועידת לונדון הדו-שלבית לארץ ישראל חזרו בספטמבר 1946 ובינואר 1947 על הנוסחה ולפיה היהודים שבאו לארץ ישראל אחרי 1917 הם "פולשים" שגורלם יוכרע בידי המדינה הערבית העתידית. עמדה זו… חזרה ונשנתה בעיתון מפלגת אל-חוסייני, "אל-ווחדה", ב-10 במרץ 1947.

זו הגישה שהונחלה לערביי הארץ במשך שנות המנדט על ידי המנהיג הדתי המוביל שלהם. לא פלא שבאחד מסקרי דעת הקהל הראשונים אי פעם בארץ ישראל, שבוצע בשם הקונסוליה האמריקנית בירושלים בפברואר 1941, נמצא כי 88 אחוז מהערבים בארץ תומכים במאבקה של גרמניה הנאצית.

האם שי חזקני לא שמע מעודו על המופתי? בוודאי ששמע. הוא אפילו מלגלג במאמרו:

קשריו של אמין אל־חוסייני עם בכירי המפלגה הנאצית ותעמולת הזוועה ששידר ברדיו בימי מלחמת העולם השנייה, הם הנושא החביב על ההסברה הישראלית זה שבעה עשורים.

אם הוא מודע לכתוב לעיל, כיצד הוא כותב שהטענה בדבר תכנית ערבית "לזרוק את היהודים לים" בתש"ח היא בסך הכל תעמולה ציונית?

את התשובה לשאלה תמצאו בכותרת של הפוסט הזה.

כל הציטוטים בפוסט נלקחו מספריו של בני מוריס: 'קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881- 2001'; מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין; ו'1948: A History of the First Arab-Israeli War'.