הרשימה האקדמית השחורה של ישראל, פרשת טנטורה ואילן פפה ריקי הולנדר | 25.02.09 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס בפגישת מועצת הבכירים של 40,000 חברי התאגדות מורי האוניברסיטאות הבריטי (AUT) ב-22 באפריל 2005 ביקשו מרצים מאוניברסיטת ברמינגהם, סו בלקוול ושרין בנג'מין, להטיל חרם על אוניברסיטאות ישראליות. בקוראם לישראל "מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית" שיש להדיח את ממשלתה, הם טענו כי ישנו דיכוי של החופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות. הקריאה ביקשה להחרים את האוניברסיטה העברית תחת ההאשמה שהחרימה אדמה פלסטינית, את אוניברסיטת בר-אילן בטענה שפיקחה על מסלולי תואר במכללת יהודה ושומרון ב-"התנחלות הלא חוקית אריאל", ואוניברסיטת חיפה בהאשמה שהיא מדכאת חופש אקדמי. נשיאת ה- AUT, אנג'לה רוג'רס, לא איפשרה לאיש מהנוכחים לאתגר את הקריאה, בתואנה של קוצר זמן. על כן, התבקשו החברים להצביע מבלי לשמוע את טיעוני המתנגדים להצעה. המועצה הצביעה לנתק את כל הקשרים האקדמיים והתרבותיים עם אוניברסיטת בר-אילן וחיפה, "בכדי להפיץ את השמועה בקרב כל הגופים המקומיים כי ארגונים פלסטינים קוראים לחרם אקדמי על מוסדות ישראלים," ולדחות את הקריאה לחרם על האוניברסיטה העברית עד לחקירה מעמיקה. הידיעה על החלטת ה- AUT לחרם הציתה דיון פנימי נוקב וסערה בינלאומית על אופי השיפוט ותהליך המשפט הלא רשמי של המועצה הבכירה. הביקורת ברחבי העולם על תהליך קבלת ההחלטות המוטה של ה-AUT הייתה כה גדולה עד שב-26 במאי 2005, רק כחודש לאחר ההצבעה לחרם, התכנסה הוועדה מחדש וביטלה את תוקף ההחלטה. ההאשמות נגד האוניברסיטאות ניתן לראות בבירור כי ההאשמות שהטיח ה- AUT באוניברסיטאות הישראליות הפרה את עקרונות התהליך המשפטי הרצוי מכיוון ואף אחת מן המואשמות לא הייתה רשאית להגיב על הטיעונים כנגדן. רוב מבקרי החרם ראו בהאשמות של ה-AUT ככאלה הנובעות ממניעים פוליטיים וייתכן אף אנטישמיים. אוניברסיטת בר אילן הואשמה בכך שהיא "מעורבת באופן ישיר בהשתלטות על אדמות פלסטיניות" בגלל התקשרותה עם מכללת יהודה ושומרון. למעשה, טבעו של הקשר של האוניברסיטה עם מכללת יהודה ושומרון העצמאית היה במתן נקודות זכות לכ-3 אחוז מהקורסים הניתנים במכללה. ה-AUT הצביעה "לנתק את כל הקשרים האקדמיים" עם אוניברסיטת בר-אילן "ועם כל מכללה אחרת הממוקמת בהתנחלויות לא חוקיות בשטחים." אם נניח בצד את ההאשמה המסולפת כי ההתנחלויות הן "לא חוקיות," אזי נציגיה של אוניברסיטת בר-אילן טענו כי בפיקוח על רמת הקורסים במכללה באריאל, ניסתה האוניברסיטה להביא השכלה גבוהה לסטודנטים בפריפריה, כולל מיעוטים אתניים ודתיים. מן הראוי לציין כי מספר לא מבוטל של סטודנטים במכללת יהודה ושומרון הם ערבים מכפרים קטנים בתוך ישראל. אי לכך, טיעונו של ה-AUT כי בר-אילן לוקחת חלק בדיכוי אקדמי היא, במקרה הטוב, ריקה מתוכן בהתחשב בכך שהאוניברסיטה מספקת חינוך שיוויוני לבני מיעוטים. בכל מקרה, הסכמת בר-אילן להכיר בקורסים הניתנים במכללת יהודה ושומרון הייתה אמורה להסתיים ב-2005, דבר המדגיש את אופיו הפוליטי של הטיעון, על פני המעשי, של הקריאה לחרם. ההאשמה שהאוניברסיטה העברית החרימה אדמה ממשפחה פלסטינית בירושלים בכדי להרחיב את קמפוס האוניברסיטה נחשבה למוטלת בספק גם מבחינת וועדת ה-AUT שהצביעה להתייחס לסוגייה לאחר חקירה מעמיקה יותר. לאוניברסיטה בעלות חוקית על האדמה המדוברת- ואף על פי כן הציעה למשפחה המדוברת הן דיור חלופי והן פיצוי כספי הולם. מספר הכרעות משפטיות פסקו לטובת האוניברסיטה. למרות זאת, סירבה וועדת ה-AUT לסלק את ההאשמה בכללותה. האישומים כנגד אוניברסיטת חיפה היו מסובכים יותר אך שקריים באותה מידה, ומביאים למרכז הבמה את אילן פפה, אידיאולוג אנטי-ציוני שחבר בזמנו לפעילים אנטי-ישראליים בכדי לחתור תחת המדינה היהודית. האירוניה היא שפפה הוא מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה- אחד ממוסדותיה הליברליים ביותר של ישראל, הנחשב לדגם של שיתוף פעולה ופיוס יהודי-ערבי, בעל אחוז גבוה של סטודנטים וחברי סגל ערבים. הסיבה המוצהרת של ה- AUT להחרים את אוניברסיטת חיפה הייתה שהאוניברסיטה הפכה את חברי הסגל האקדמי והסטודנטים הערבים לקורבנות "שביקשו לחקור ולדון בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל", ובעיקר: ב-15 במאי 2002 ד"ר אילן פפה, מרצה בכיר בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, קיבל זימון למשפט ועידכון כי הוא מועמד להדחה מתפקידו. האישום כנגדו היה שהפר את "חובותיו של חבר סגל אקדמי", שכן "הכפיש מחלקות וקולגות בפקולטה למדעי החברה, פגע במוניטין שלהם וסיכן את הקידום האפשרי של חלק מהם." האשמות אלה מתייחסות למאמציו של ד"ר פפה להגן על סטודנט לתואר שני בן 55, טדי כץ, שהתזה שלו זכתה למחאה מטעם ארגון גמלאים של צה"ל מכיוון שהוא תיעד טבח של 200 אזרחים לא חמושים על ידי ארגון ההגנה בכפר טנטורה ליד חיפה. הבקשה המשפטית של ה- AUT התבססה על פנייתו של פפה עצמו לקהילה הבינלאומית להוסיף את מוסדות ישראל בכלל ואת אוניברסיטת חיפה בפרט לרשימה שחורה, ובכך לסייע "לחשוף את העמדת הפנים השקרית" כי ישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." פפה טען שאיימו להרחיקו מהאוניברסיטה על תמיכה בתזה הלא-פופלרית של סטודנט המתארת את הטבח הישראלי בכפר הערבי טנטורה. הוא טען כי אוניברסיטת חיפה והאקדמיה הישראלית בכלל מנסים "להשתיק חופש אקדמי" והפציר בקהילה הבינלאומית להפוך "לחלק מתנועה ורגע היסטוריים העשויים להביא סוף לתקופה בת יותר ממאה שנים של קולוניאליזם, כיבוש ונישול של הפלסטינים." על ידי החרמת "המוסדות האקדמיים שאשמים בהנצחת הדיכוי מ-1948 והכיבוש מ-1967," הוא מאמין שהקהילה הבינלאומית תוכל להביא "סוף לרשעות בה נוהגים בפלסטינים בשטחים הכבושים, בתוך ישראל ובמחנות הפליטים." אולם, האשמותיו של פפה נגד אוניברסיטת חיפה, בדבר הכביכול טבח וכנגד ישראל בכלל היו כולן שקריות. פרשת טנטורה ותוצאתה- תיאודור (טדי) כץ, קיבוצניק ותומך מפלגת 'מרץ' הגיש הצעה לתזה בשנת 1998 לאוניברסיטת חיפה, המגוללת סיפורו של טבח שקודם לכן לא נודע, טבח מעורר פלצות שקיים הצבא הישראלי בכפר הדייגים הערבי טנטורה במהלך מלחמת תש"ח. לכאורה, בהתבסס על עדויות שאסף מ-60 תושבי טנטורה, טען כץ כי יותר מ-200 ערבים כפריים הועמדו בשורה ונטבחו על ידי גדוד 33 של צה"ל לאחר שנכנעו ב- 22-23 במאי, 1948. בניסיון מובהק להצטרף לשורת ההיסטוריונים החדשים האנטי-ציוניים אשר מתיימרים לבחון מחדש את ההיסטוריה של ישראל ולפוגג את מה שהם מכנים "מיתוסים ציוניים" של הירואיזם ואומץ לב, יצר כץ קשר עם עיתונאים וצוותי טלוויזיה בניסיון לפרסם את סיפורו ברחבי הארץ. ב-21 בינואר 2000, פירסם עיתון מעריב כתבה בת חמשה עמודים מאת אמיר גילת המציג את טענותיו של כץ. לאחר שגילו כי הואשמו קבל עם ועדה בפשעי מלחמה בדפי העיתון היומי הגדול בישראל, זעמו יוצאי גדוד 22 של חטיבת אלכסנדרוני. הם טענו כי הקרב על טנטורה היה מהלך אסטרטגי בניסיון לעצור את ההברחות הימיות של נשק ואוכל ולאבטח את דרך חיפה-תל אביב; וכי במהלך המאבק להישרדות במלחמה העקובה מדם, שיזמו הערבים, הם שמרו על כללי מוסר קשוחים. על אף כי הקרב על טנטורה היה קשה- נהרגו 14 חיילי הגדוד הצה"לי ו-40 ערבים בקרבות הרחוב- טענו הגמלאים כי כץ שיקר באשר לטבח. הם ציינו שעד השעה 10 בבוקרו של הטבח כביכול, 99 אחוזים מהכפריים הועברו כבר מטנטורה – הנשים לכפר הסמוך פאראדיס, והלוחמים לתחנת המשטרה בזיכרון יעקב. באפריל 2000, עו"ד גיורא ארדינסט, פעיל 'שלום עכשיו' וחתנו של אחד מגמלאי הגדוד, הסכים לייצג את יוצאי הגדוד והגיש תביעה בבית המשפט בתל אביב כנגד טדי כץ. לפי דיווחים קיבל כץ כ- 8,000 דולר משר לשעבר ברשות הפלסטינית ,פייסל חוסייני, בכדי לכסות על הוצאות המשפט. במהלך המשפט שנערך בדצמבר 2000, הטיל עו"ד ארדינסט ספק בראיות של כץ. לדוגמא, בתזה שלו ציטט כץ עד מרכזי בשם אבו פהמי האומר כי צה"ל העמיד אותם בשורה כנגד הקיר ורצח אותם. ארדינסט, לאחר שהשיג צו משפטי המורה לכץ להגיש את קלטות הראיונות, מראה שלא היו ציטוטים כאלה. נהפוך הוא, אבו פהמי חזר והדגיש כי צה"ל לא רצח את הכפריים לאחר שנכנעו. לאחר שעומת עם סתירות גסות כאלה בין הציטוטים בתזה לבין הראיונות המוקלטים התעקש כץ, שהיה תחת שבועה, שלא הובן נכון וכי מעולם לא האמין שהיה טבח. בתוקף הוראת בית משפט הוא חתם מאוחר יותר על התנצלות והסכים לפרסם הודעה לעיתונות על חשבונו המכחישה את טענת הטבח. הוא כתב: לאחר בדיקה מחודשת של הראיות, אני בטוח כעת מעל לכל ספק כי אין כל בסיס להאשמה כי לאחר שנכנעה טנטורה, היה הרג כלשהו של תושבים על ידי חטיבת אלכסנדורני, או כל יחידה לוחמת אחרת של צה"ל. ברצוני להבהיר כי מה שכתבתי הובן שלא כהלכה, וכי לא הייתה בכוונתי להציע כי היה טבח בטנטורה, ואין אני מאמין שהיה טבח בטנטורה. אולם, תוך יום הכחיש כץ את התנצלותו בטענה כי מכיוון ובריאותו הייתה לקויה הופעל עליו לחץ מצד המשפחה לחתום על ההתנצלות בתמורה להסרת האישומים נגדו. הוא עמד על כך שעכשיו הוא "בטוח שהיה טבח גם אם איני יכול לדעת כי לא הייתי שם." השופט סירב לקבל את חזרתו מדבריו של כץ וערעור שהגיש לארכאה גבוהה יותר נדחה. בינתיים, אוניברסיטת חיפה מינתה וועדה לבחון מחדש את התזה של כץ. הוועדה גילתה סילופים ועיוותים של ציטוטים בעבודתו של כץ ופסלה את התזה. כץ הסכים להצעה לתקן את התזה והגישה מחדש ב-2002 לחמישה בוחנים חדשים מטעם האוניברסיטה, אבל התזה החדשה והארוכה לא קיבלה ציון עובר; כץ קיבל תואר שני ללא תזה. אילן פפה, מורו ורבו הלא רשמי של כץ – מנחה התזה של כץ היה היסטוריון דרוזי בשם קאיס פירו, אבל העבודה הוקדשה לפפה, "מורי וחברי" – שהפך את המקרה לנושא היום בהתעקשו על כך שטיעוניו של כץ היו נכונים על אף הסתירה בראיות. בניסיונו ללבות את הנלהבות הפלסטינית לאמץ את פרשת "הטבח בטנטורה" כחלק מהנרטיב ההסטורי שלהם, כתב פפה מאמר לכתב העת ללימודי פלסטין, המרחיב את טיעוניו הראשוניים של כץ ומבקר את אוניברסיטת חיפה על כך שלא קיבלה "עבודה שקולה ומשכנעת שחשיבותה אינה פחותה בשל חסרונותיה." אכן, ההקדמה למאמרו של פפה טוענת: על אף שהחוקר, טדי כץ, הוא עצמו ציוני, המקרה שופך אור על עד כמה רחוק מוכן הזרם המרכזי של הציונות ללכת בכדי להרפות את ידיו של מחקר המציג היבטים כאלה של מלחמת תש"ח כמו "טיהור אתני." לאחר מכן השתמש פפה במאמרו בכדי להגיש ערעור לעולם האקדמי הבינלאומי כאמצעי להפעלת לחץ על אוניברסיטת חיפה לחזור בה מהחלטתה לפסול את התזה של כץ. בתיאורו את העבודה כחשיפה של "אחד מהטבחים הנוראיים ביותר של המלחמה" במכתב לאגודות להיסטוריה ומזרח תיכון באנגליה ובארצות הברית, ביקש פפה את התערבותם משום ש"האקדמיה הישראלית אינה יכולה למצוא בתוכה את האומץ להישאר נאמנה לחוקים הבסיסיים של מחקר וחופש אקדמי." מכתב זה, בנוסף על הביקורת הציבורית והטחת העלבון של פפה בקולגות שלו, הוביל לתביעה רשמית של דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה, יוסי בן ארצי, להדיח את פפה מתפקידו. בן ארצי הדגיש שתביעתו לא הייתה "סוגיה של חופש הביטוי או ניסיון לתקוף את פפה על דעותיו האנטי-ציוניות" אלא "מקרה של התנהגות לא חברית, לא מוסרית ולא אתית הכוללת שקרים, ניבול פה ועזות מצח." אולם, לפי הצהרה רשמית של אוניברסיטת חיפה, על אף שפפה: חרג מכל הכללים האתיים הידועים בחיים האקדמיים… הוא מעולם לא זומן על ידי וועדת המשמעת מכיוון ויו"ר הוועדה החליט שלא להמשיך עם התביעה. יתרה מכך, ובניגוד לטענתו של ד"ר פפה, האוניברסיטה לא נקטה בצעדים להדיח אותו. פפה אינו מתיימר לתור את האמת באופן אובייקטיבי. הוא מודה כי הוא מונע על ידי אידיאולוגיה על פני עובדות. במאמרו לכתב העת ללימודי פלסטין הוא מכיר בכך שטדי כץ היה "מודע לחלוטין ל'עמימות' התמונה המצטיירת מזכרונות המשתתפים והניצולים זמן רב כל כך לאחר האירועים הטראומטיים," וכי הסטודנט "לא התעניין בפרטים משביעי רצון," או "בוודאויות על השתלשלות עניינים, שמות ומספרים מדוייקים." פפה פטר את הצורך בהקפדה כזו כשכותבים תזה היסטורית. אף על פי כן, הצליח המרצה להניע קהילה בינלאומית של משמיצי ישראל להעניש מוסדות אקדמיים מרכזיים במרדף אחר האמת. החלטת ה- AUT לחרם התבססה על בקשה של אדם שחייו הוקדשו לדמוניזציה של מולדתו שלגביה קפדנות אקדמית אינה רלוונטית. כל אוניברסיטה צריכה לשקול חופש אקדמי כנגד הפרה אפשרית של מרצה את הכללים הבסיסים של מחקר. מוכנות אוניברסיטת חיפה לאפשר לפפה להמשיך "ללמד" על אף ההיסטוריה שלו כמעודד עיוותי מידע בוטים יכולה להוות שיעור לאוניברסיטות אחרות, כי ריצוי חבר סגל שכזה יכולה להיות נוראה יותר מכפייה של נהלים אקדמיים ואתיים.