הרשלנות המקצועית של "העיתון הטוב בעולם" העניין אינו הרשלנות המקצועית של הניו יורק טיימס שהובילה לתוצאה המגוחכת הזו, אלא המוטיבציה המכוערת והאנטי מקצועית העומדת מאחוריה שלומי בן-מאיר | 09.06.21 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס כחלק מהתקף האמוק להשחרת ישראל בו נתון בחודשים האחרונים עיתון ה'ניו יורק טיימס', העיתון פרסם לאחרונה כתבה בשם "החיים תחת כיבוש: הסבל שבלב הסכסוך", אשר באופן תקדימי הועלתה גם בתרגום לעברית. הכתבה מאת אדם רסגון וראש הדסק של העיתון בירושלים עד לאחרונה, דייוויד הלבפינגר, מתיימרת לספר את סיפורם של פלסטינים מהשורה המתמודדים מול הרשויות הישראליות: אדם שבנה את ביתו באופן לא חוקי במזרח ירושלים, על שטח המיועד לפארק לאומי, ונאלץ להרסו; פלסטיני המכלה שעות בהמתנה במחסום; עובד פלסטיני שאישור העבודה שלו בישראל נשלל; ועוד כמה. קשה להפריך סיפורים כאלה, וממילא ברור שהאינטראקציה בין פלסטינים למדינת ישראל אינה תמיד סוגה בשושנים. ובכל זאת, סיפור אחד בכתבה חושף את המוטיבציה מאחורי הכתיבה שלו, וכיצד כתבי "העיתון המוביל בעולם" פשוט קיבלו את דבריהם של מרואייניהם הפלסטינים והעבירו אותם הלאה ללא כל בדיקה נוספת, גם כשהם היו מסוגלים לבדוק את הדברים. ה'טיימס' מספק את סיפורה של סונדוס מליטאת, פלסטינית בת 30 מרמאללה, אשר לפרנסתה מנהלת אתר אינטרנט המספק שירותים פסיכולוגיים. כל פלסטיני, היא אומרת, נושא עימו זיכרונות טראומתיים שהותירו בו הכיבוש והסכסוך עם ישראל. היא מצרה על כך שבמקום לעסוק בכך, פלסטינים רבים פונים לאסקפיזם והתמקדות בחייהם הפרטיים: לאחר שהדוד שלה נהרג על ידי חיילים ישראליים בהפגנה, היא אומרת, אולץ אחיו הצעיר להתחתן בגיל 18, "כדי להגן עליו מפני הליכה באותו המסלול".אבל עם של אנשים שמגיעים לבגרות כשהם חושבים רק על התבססות בחיים, לדבריה, אינו עם שישיג עצמאות. ההדגשה שלנו. הקורא הסביר שיקרא את ה'טיימס' יבין, כנראה, שהדוד של גב' מליטאת נהרג על ידי חיילי צה"ל אכזריים שהחליטו לתומם לפתוח באש על מפגינים תמימים. האם זה מה שקרה? דודה של סונדוס מליטאת הוא תייסיר חוסיין עודה מליטאת. הוא נהרג ביום שישי ה-17.6.1988 בכפר הפלסטיני בית פוריכ הקרוב לשכם. בפוסט שנכתב לזכר "החבר השאהיד הגיבור", מופיע איור שלו לבוש מדים: פנינו לעיתוני התקופה על מנת לבדוק האם הוא אכן "נהרג בהפגנה". כך נכתב ב'הארץ' ביום ראשון שלאחר האירוע: ביום שישי לפנות בוקר הגיע כוח צבאי גדול לבית פוריק להרוס את ביתו של אחמד חנני, שהשתתף במעשי רצח של יהודים וערבים, ובהם ראש עיריית שכם, זעפר אל מסרי.החיילים מצאו את הכפר חסום, והמוני מתפרעים זרקו אליהם בקבוקי תבערה, בלוקים ואבנים. שני קצינים נפצעו קל מהאבנים, ומפקד הכוח – שחש שנשקפת סכנה לחיי חייליו – הורה לפתוח באש. מהירי נהרג תייסיר אל מאליתת, ונפצעו 4 תושבים אחרים. דיווח דומה, אודות התפרעות אלימה שסיכנה את חיי חיילי צה"ל, מצאנו גם ב'ידיעות אחרונות'. דיווחים על האירוע הופיעו גם באנגלית, בתקשורת הבינלאומית. כך למשל דיווחה סוכנות הידיעות AP, על גבי ה'שיקגו טריביון': שר הביטחון יצחק רבין הודיע בגלי צה"ל שמבחינת הצבא, בקבוקי תבערה הם נשק קטלני וכי חיילים ואזרחים יכולים להגיב באש כשבקבוקי תבערה מושלכים לעברם.בבית פוריכ, חיילים פתחו באש כשפלסטינים תקפו אותם באמצעות אבנים ובקבוקים, אמר גורם בבית החולים איתיחאד שבשכם. הגורם אמר כי לאחר מכן, החיילים פוצצו בית ערבי.החיילים נכנסו לכפר לפני הזריחה כדי להרוס את ביתו של אחמד חנני, לגביו נטען כי הוא חבר בקבוצה שהרגה את ראש עיריית שכם זעפר מסרי במרץ 1986, וביצעה פיגועים נגד ישראלים, אמר הצבא. פלסטינים ראו את החיילים המתקרבים והזעיקו את אנשי הכפר, וכ-700 ערבים נאספו ברחובות והחלו להשליך אבנים על כ-100 החיילים שנכנסו…הכוח פתח באש "כשהוא היה במצב מסכן חיים", אמר דובר צה"ל.האדם ההרוג, שזוהה כתייסיר מליטאת, 24, נורה בחזהו, אמר הגורם בבית החולים. אך חשוב יותר לענייננו – גם 'הניו יורק טיימס' בכבודו ובעצמו דיווח בזמן אמת על האירוע בו נהרג תייסיר מליטאת. הנה הדיווח שמצאנו בארכיון הניו יורק טיימס מהתאריך 16 ביוני 1988: העימות החל כאשר הגיעו הבוקר לבית פוריק בכדי לקרוע את ביתו של אחמד סעיד חנני, שלדברי דובר הצבא "היה מעורב בסדרת מקרי רצח" במהלך השנים האחרונות, כולל הריגתו של ראש עיריית שכם ב -1986. , זאפר אל-מסרי. חיילים מצאו מחסומים שהוצבו בכניסה לכפר, ותושבי הכפר תקפו אותם באבנים, בלוקים ובקבוקי תבערה ופצעו את שני הקצינים, כך אמרו בצבא. "כשהכוח היה בסכנת חיים הם פתחו באש", אמר הדובר. לסיכום: תייסיר מליטאת נהרג ביוני 1988 כשהשתתף בהתפרעות אלימה, בה מאות פלסטינים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה על חיילי צה"ל וסיכנו את חייהם. למעלה משלושה עשורים לאחר מכן, אחייניתו סיפרה ל'ניו יורק טיימס' כי החיילים הרגו אותו ב"הפגנה". כתבי העיתון רשמו את דבריה והעבירו אותם הלאה לקוראים מבלי לטרוח לבדוק ולאמת אותם, למרות שהם היו יכולים לעשות זאת, ממש כפי שאנחנו עשינו כאן. מה זה מלמד אותנו על מחויבותם לאמת? ועל אמינותם של שאר הסיפורים שהם מספרים לנו? ============================= הערה: הגרסה המקורית של מאמר זה בלבלה בטעות בין דיווחי סוכנות AP וה'ניו יורק טיימס'.