השקר הגדול: אמנסטי אינטרנשיונל נגד ישראל שקר על גבי שקר נבנה דו"ח האפרטהייד של אמנסטי נגד ישראל, שקר על גבי שקר נפרק אותו מערכת פרספקטיבה | 06.02.22 | מזכ"לית אמנסטי אגנס קלאמארד במסיבת עיתונאים בירושלים, השבוע. צילום: פלאש90 שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מאת אלכס ספיאן לארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' יש היסטוריה של הטחת האשמות כוזבות נגד ישראל, והמזכ"לית שלו אגנס קלמארד נאלצה בעבר להתנצל על ציוצים אנטי-ישראלים ביזאריים. לכן, זה הולם במיוחד שבדוח האחרון של הארגון, הטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד בלתי לגיטימית, השורה הראשונה בטקסט היא שקר ברור ומרושע. מדובר בציטוט של בנימין נתניהו, שעוות במכוון על מנת לתמוך בטענות המופיעות בדוח: "ישראל אינה מדינת כל אזרחיה… [אלא] מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד"(הודעה שפורסמה ברשת האינטרנט במרץ 2019 על ידי ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו). אמנסטי חוזרים על הטענה בהמשך הדוח, ומצטטים פוסט באינסטגרם של נתניהו. מדוע מדובר בשקר? מכיוון שזה מה שנתניהו באמת כתב באותו פוסט, בהגיבו לשחקנית והדוגמנית רותם סלע: רותם היקרה, תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד. כמו שכתבת, אין שום בעיה עם אזרחי ישראל הערבים – הם שווי זכויות ככולנו וממשלת הליכוד השקיעה במגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת [ההדגשה שלנו]. במלים אחרות, על מנת לתמוך בטענת האפרטהייד, אמנסטי השמיטו את החלק בהודעת נתניהו בו הוא מבהיר שישראל היא איננה מדינת אפרטהייד, ושלאזרחים הערבים שלה יש זכויות שוות. ברור מדוע אמנסטי נקטו בהטעיה הזאת – הכללת המשפט הייתה מערערת את הטענה הכוזבת שלהם נגד ישראל. לכן, כמו התועמלנים הטובים שהם, הם פשוט חסכו אותה מהקוראים. אם כבר בשורה הראשונה, אמנסטי אינם יכולים לצטט הצהרה קצרה במדויק ובהקשרה הנכון, כיצד ניתן לבטוח בהם בנוגע לסוגיות מעורפלות או מורכבות יותר? התשובה היא שלא ניתן לבטוח בהם, בין אם מדובר בסוגיות פעוטות או כבדות משקל. וזה בדיוק מה שמאפיין את הדוח: לאורכו, הוא ממציא האשמות חדשות, וממחזר כמות עצומה של תעמולה ישנה שכבר הופרכה לעייפה. לפני שניכנס לפרטי הדו"ח, חשוב לבחון אותו בהקשרו הנכון – לא רק מה שיש בו, אלא גם מה שאין בו. באופן מפתיע, אין בו כל אזכור של ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. חיפוש ב-280 עמודי הדוח אחר המילים "טרור", "פיגוע", "התאבדות" או "דקירה" מעלה אפס אזכורים של אירוע טרור פלסטיני נגד ישראלים, אלא רק משפט אגבי בן 26 מילים, המשמש להטחת ביקורת על מאמציה של ישראל להגן על אזרחיה נגד טרור. למשל, אמנסטי לא טרחו להזכיר את פיגוע ערב חג הפסח ב-27 במאי 2002, בו 30 איש נרצחו ו-140 נפצעו בידי מתאבד פלסטיני. גם פיגוע ההתאבדות במסעדת 'סבארו' בירושלים ב-9 באוגוסט 2001, בו 15 איש נרצחו, ביניהם שבעה ילדים, לא מוזכר. כנ"ל לגבי הפיגוע ב-1 בדצמבר 2001 בקניון ברחוב בן יהודה בירושלים, בו נרצחו 11 איש ונפצעו 180. או הפיגוע באוטובוס בחיפה למחרת היום, בו נרצחו 15 ו-40 נפצעו. התקפות אלו, ורבות נוספות הדומות להן, היו הסיבה להקמת גדר הביטחון ואמצעים נוספים, בהם אמנסטי משתמש כדי להרשיע את ישראל במדינת אפרטהייד. מסיבה כלשהי, הארגון לא מצא לנכון אפילו לרמוז להם. זה פשוט מדהים שארגון המחויב לכאורה ל"זכויות אדם" עובד כל כך קשה לבצע דה-הומניזציה לקורבנות הטרור הפלסטיני ולקבור אותם בשנית. לפני שנעבור לפרטי הטענות של אמנסטי, חשוב להבהיר שאנו נכסה כאן רק חלק מהן, ושאם האשמה מסוימת לא תופרך כאן – אין זה אומר שהיא נכונה ושלא ניתן להפריך אותה. פרטים רבים נוספים המפריכים את טענות האפרטהייד ניתן למצוא באתר CAMERA ובאתר 'שבוע האפרטהייד'. ועכשיו לפרטים. הפקעת קרקעות ורכוש בחלק העוסק ב"הפקעת קרקעות ורכוש", אמנסטי טוען: בשנת 1948 היו בבעלותם של יחידים ומוסדות יהודיים כ-5% משטחי המנדט, בעוד שהפלסטינים החזיקו בבעלות על כ-90% מהקרקעות בבעלות פרטית. בתוך קצת יותר מ-70 שנה התהפך המצב לחלוטין. שימו לב לתרגיל האריתמטי שמתבצע כאן: אמנסטי מתייחס לבעלות הפלסטיני על קרקעות ביחס ל"קרקעות בבעלות פרטית", בעוד הבעלות היהודית היא ביחס לכלל האדמה בשטחי המנדט הבריטי. ברור שהתכסיס הזה יגדיל את שיעור הבעלות הפלסטינית לעומת זו היהודית. שוב, תועמלני אמנסטי לא חוסכים במאמצים כשהם עוסקים בהשחרת יהודים. טענות אמנסטי אודות בעלות על קרקעות בשטח המנדט גם הן שגויות, כפי שנראה בהמשך – יהודים החזיקו בלמעלה מ-6.5% והבעלות הערבית הייתה פחותה בהרבה מ-90%. לפיכך, בניגוד לתמונה שאמנסטי מציג, לפיה רוב הקרקע שייך לערבים, כמחצית מהקרקע שהפכה להיות מדינת ישראל ב-1948 הייתה הנגב. בתקופת המנדט הבריטי, ועוד לפני כן תחת שלטון העות'מאנים, וכמו ברוב מדינות העולם כיום, המדבר שייך למדינה. למשל, בנבדה הממשל האמריקאי הוא הבעלים של 84.9% מהקרקע, לא כולל קרקעות בבעלות מדינת נבדה והממשל המקומי. אפילו בקליפורניה, הממשל הפדרלי מחזיק בבעלות על 45.8% מהקרקע. כמו בנבדה, תחת השלטון העות'מאני אדמת המדבר הוגדרה כ'אדמה מתה' והיוותה רכושו של הסולטאן. חוק הקרקעות העות'מאני השתמר תחת הבריטים כשהוקם המנדט הבריטי בפלשתינה ב-1922, כשתפקידו של הסולטאן הועבר לממשלה הבריטית ולנציב העליון שייצג אותה. מה לגבי הקרקע שמחוץ למדבר? האם שם הערבים החזיקו בבעלות על כל מה שלא היה בבעלות יהודית? שוב, התשובה היא לא – רוב האדמה הייתה קרקע חקלאית, ולפי החוק העות'מאני נחשבה לאדמתו של האמיר (השליט). החקלאים שעבדו את האדמה לא היו הבעלים שלה, הם פשוט קיבלו את הזכות להשתמש בה מהמדינה בתמורה לתשלום מסים על מה שהם הפיקו מהאדמה. כל עוד הם השתמשו באדמה באופן פרודוקטיבי ושילמו מסים, אף אחד אחר לא היה יכול להשתמש בה. זה המצב לגבי המדבר ורוב הקרקע החקלאית, אף מה לגבי השאר? רישומי הקרקעות של רשויות המנדט הבריטי מראים כי הערבים החזיקו ב-14 אחוזים לכל היותר, בעוד היהודים החזיקו ב-8.6 אחוזים (לא כולל אדמה חקלאית). כלומר, רוב הקרקע שאמנסטי טוען שישראל גזלה מהפלסטינים מעולם לא הייתה בבעלות פלסטינית פרטית מלכתחילה, ולא הייתה יכולה להילקח מאיש מכיוון שהיא הייתה אדמת מדינה (לפרטים נוספים ראו כאן, כאן וכאן). בנוגע לטענת אמנסטי שמצב הבעלות על אדמות "התהפך לחלוטין", המציאות הפוכה: כיום ערביי ישראל מחזיקים ב-50% מהקרקע הפרטית בישראל, למרות שהם מהווים רק 20% מהאוכלוסייה. אפליה בקרקע בהמשך, אמנסטי טוען לאפליית קרקעות בישראל: במקביל להפקעת קרקעות במישרין על ידי ממשלת ישראל, כל הנכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948 במזרח ירושלים והוחזקו על ידי האפוטרופוס הירדני על רכוש האויב, הועברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי על פי תיקון לחוק הסדרי משפט ומנהל משנת 1970. החוק אפשר לבעלים היהודיים המקוריים, או ליורשיהם החוקיים, לבקש מהאפוטרופוס הכללי להחזיר לידיהם נכסים כאמור. חוק זה חל רק על בעלי נכסים יהודים, ולא על פלסטינים שרכושם במערב ירושלים הוחרם לאחר 1948 , וברור שמדובר בתוכנית פיצוי מפלה. בניגוד לטענות אמנסטי בנוגע לנכסי נפקדים, אין שום דבר חריג בהעברת הבעלות על נכסים נטושים לידי המדינה. ישראל ירשה את החוקים הרלוונטיים, ואת משרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מהמנדט הבריטי. כך היה גם בירדן למשל, שכינתה את היחידה שלה האפוטרופוס לרכוש האויב. כיוון שהבעלים הפלסטינים הנפקדים ישבו ברובם במדינות אויב, הם לא היו יכולים לשלם, למשל, מסים על הרכוש (מדינות ערב לא היו מאפשרות להם לשלוח כסף לישראל). לכן הם היו מאבדים את נכסיהם עקב אי-תשלום מסים. במקום פשוט לקחת מהם את נכסיהם בדרך זו, מדינת ישראל העבירה אותם לידי האפוטרופוס אשר, אם הוא מכר את הקרקע, החזיק את שווי ערכה בנאמנות עבור הבעלים הרשומים שלה (עם התאמות לאינפלציה וריבית). בניגוד לטענות אמנסטי, ערבים שאיבדו את אדמותיהם בישראל זכאים לפנות לפיצוי מהאפוטרופוס הישראלי. על הפלסטינים הופעלו לחצים לא לבקש פיצויים, כיוון שהדבר היה מעניק לגיטימציה לקיומה ולריבונותה של ישראל. ובכל זאת, לאורך השנים הוגשו 14,692 בקשות לפיצויים, הושגו הסכמות בנוגע ל-200,000 דונם אדמה, למעלה מ-10 מיליון שקלים שולמו כפיצויים, וניתנו יותר מ-54,000 דונם של קרקעות חלופיות כפיצוי. ישראל פעלה במדיניות הנדיבה הזאת למרות העובדה שמאות אלפי הפליטים היהודים מארצות ערב מעולם לא קיבלו אגורה שחוקה כפיצוי על רכושם ובתיהם, אותם הם נאלצו לנטוש. לבסוף, מעניין לציין כי אחרי 1948, האפוטרופוס הירדני לרכוש האויב הקצה קרקעות בבעלות יהודית לצורך בניית מחנות לפליטים הפלסטינים בקרבת דהיישה, ענתה וקלנדיה. שוב, בניגוד לטענות אמנסטי, אותה אדמה בבעלות יהודית שנלקחה על ידי האפוטרופוס הירדני ושימשה לבניית מחנות פליטים לא יכולה להיות מוחזרת לבעליה היהודים המקוריים. לסיכום, הרכוש היהודי בירושלים שנלקח והוחזק על ידי האפוטרופוס הירדני אחרי 1948 יכול לחזור לידי הבעלים היהודים המקוריים, ורכוש בבעלות תושבים ערבים בירושלים שהוחזק על ידי האפוטרופוס הישראלי יכול לחזור לידי הבעלים הערבים המקוריים. אם הקרקע הועברה מהאפוטרופוס לידי בעלים חדשים, ערכה מוחזק בידי האפוטרופוס בנאמנות עבור הבעלים המקוריים, והם יכולים לקבל אותו כפיצוי. אם הקרקע שימשה לחקלאות, ניתן לקבל קרקע חלופית, כפי שפורט לעיל. פלסטינים מהגדה המערבית אינם זכאים להגיש בקשה לישראל בגין רכוש שאיבדו לאחר 1948, אך גם יהודים ישראלים אינם זכאים להגיש בקשה הנוגעת לרכוש שהם איבדו בגדה המערבית (למעט מזרח ירושלים) לאחר 1948. זו הייתה עמדתה של ממשלת ישראל, והיא אושרה בפסק הדין בבג"ץ ולרו. טענות כאלה ייאלצו להמתין להסדר שלום לפני שיגיעו להסדרה. במלים אחרות, אמנסטי שוב טועה לחלוטין בנוגע לעובדות ולפרטים העומדים מאחורי ההאשמות החמורות שהוא כל כך להוט להפנות נגד ישראל. שייח ג'ראח אמנסטי עושה שימוש נרחב בסכסוך הנכסים בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, המופיע 30 פעם לאורך הדו"ח. לכן, זה מפתיע שלאורך הדו"ח המילה "שכירות" אינה מופיעה ולו פעם אחת. זה חשוב, מכיוון שאין כל מחלוקת לגבי העובדה שהנכסים שבמחלוקת היו בבעלות יהודית לפני 1948; שהם נלקחו על ידי האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב; שהיה הסכם בין ממלכת ירדן לבין האו"ם להשתמש בנכסים בבעלות יהודית (המסמכים מציינים זאת במפורש!) על מנת ליישב פליטים פלסטינים; שהבעלות על הנכסים נותרה בידי האפוטרופוס הירדני (בנאמנות עבור הבעלים היהודים) שחכר אותם לממשלת ירדן; ושהדיירים נדרשו לשלם דמי שכירות. לאחר 1967, הממשיכים של הבעלים היהודים המקוריים היו מסוגלים לקחת שליטה בחזרה על הרכוש, והם ביקשו מהדיירים הפלסטינים להתחיל לשלם להם דמי שכירות. כמה מהדיירים הסכימו לכך בשקט, אך אחרים סירבו, ונגד האחרונים החלו הליכי הפינוי – לפני 40 שנה! הנה קטע סרוק מההסכם המקורי בין ממלכת ירדן לבין UNRWA, סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים: כלומר, ה"חוקים המפלים" שאמנסטי טוען כי ישראל מיישמת כדי לנשל את הדיירים הם הדרישה שהם ישלמו דמי שכירות או יעמדו בפני פינוי. כל העובדות הבסיסיות שלעיל אינן מצוינות בדוח. האם תיתכן ראיה חזקה יותר לפתולוגיה האנטי-ישראלית של אמנסטי? נגישות של ערבים לאדמות מדינה אמנסטי גם מטיח האשמות חמורות בנוגע לנגישות על ערבים ישראל לאדמות מדינה בישראל: קרקעות מדינה בישראל משמשות במידה רבה לפיתוח עיירות ויישובים יהודיים; אזרחי ישראל הפלסטינים מנועים למעשה מחכירת קרקעות ב-80% מאדמות המדינה. גופים לאומיים יהודיים אינם משכירים קרקעות למי שאינם יהודים, ואינם מקבלים לא יהודים בפרויקטים של דיור ו/או בקהילות שהם מקימים על אדמות מדינה שפותחו במיוחד עבור עולים יהודים חדשים. כ-13% מאדמות המדינה בישראל, או מעל 5.2 מיליון דונם, נמצאות בבעלות ובניהול קרן קיימת לישראל לשימוש בלעדי של יהודים. נראה שאמנסטי מבולבל במקצת: האם ערבים ישראלים מנועים מ-80% מהקרקע, או מ-13%, או שאולי הכוונה היא שאותם 13% כלולים בתוך ה-80% (ואם כן, מדוע לציין אותם בנפרד), או מה בעצם? האמת היא שאף אחד מהמספרים הנזכרים לעיל הוא אינו נכון. אמנסטי גם מתבלבל בכך שהקרן הקיימת לישראל אינה מנהלת את אדמותיה מאז חקיקתו ב-1960 של חוק יסוד: מקרקעי ישראל, אשר יצר את מנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל- רמ"י) וקבע כי קרקעות בבעלות הקרן הקיימת וגם אדמות בבעלות המדינה יוגדרו יחד כ"מקרקעי ישרעל" וינוהלו על ידי רמ"י. העיקרון שהותווה הוא שאדמות אלה יוחכרו על ידי הקרן הקיימת, ולא יימכרו. הבעלות נותרת בידי הקרן הקיימת, אך לא האחריות המנהלתית. כיצד אמנסטי יכול להסיק את מסקנותיו הקיצוניות בנוגע למדיניות הישראלית אם הוא לא יכול אפילו להבין את העובדות הבסיסיות אודות אותה מדיניות? ובניגוד לטענות אמנסטי, ערבים ישראלים וישראלים לא-יהודים אחרים בהחלט יכולים לחכור קרקעות מרשות מקרקעי ישראל. לדוגמא, העיר נוף הגליל (לשעבר נצרת עלית) נבנתה כולה על אדמות מדינה ב-1957 ונכון לשנת 2020 למעלה מ-30% מתושביה הם ערבים. כיצד הדבר ייתכן, אם אדמות מדינה מוגבלות ליהודים בלבד? "זכות השיבה" בואו נפנה כעת ל"זכות השיבה" הפלסטינית. לפי אמנסטי, בחלק העוסק בשלילת הלאומיות וזכות השיבה, ישראל ממשיכה לשלול מפליטים פלסטינים שנעקרו בעימותים שאירעו בשנים 1949-1947 ו-1967 ומצאצאיהם את זכותם לקבל אזרחות או מעמד של תושבות ישראלית בישראל או בשטחים הכבושים. בכך היא מונעת מהם לממש את זכות השיבה למקומות מגוריהם לשעבר ולרכושם – זכות שזוכה להכרה נרחבת בחוקי זכויות האדם הבינלאומיים. כלומר, הטענה היא שלפליטים הפלסטינים ולכל צאצאיהם עומדת "זכות השיבה" לישראל, וכי סירובה של ישראל לקבל זאת היא הפרה חמורה של חוקי זכויות האדם הבינלאומיים, מה שרק מחזק את מעמדה כמדינת אפרטהייד. הטענה הזאת היא קשקוש גמור. המקור העיקרי שהיא מצטטת היא החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, אשר אינה אומרת שום דבר כזה, ובכל מקרה כהחלטה של העצרת הכללית היא אינה מחייבת. הנקודה העיקרית שאמנסטי מתעלם ממנה היא שההוראה המרכזית של החלטה 194 קראה להקמתה של ועדת פיוס, ובנוסף: לכונן מגעים בין הצדדים עצמם לבין הוועדה בהקדם האפשרי… ולנסות להגיע להסכמה באמצעות משא-ומתן שינוהל עם ועדת הפיוס או במגעים ישירים, במטרה ליישב סופית את כל השאלות התלויות העומדות ביניהן; הוועדה אכן הוקמה ונפגשה בלוזאן שבשוויץ, שם הערבים סירבו אפילו להיפגש עם הישראלים, וכמובן שהם סירבו לנהל משא ומתן לשלום, עמדה בה הם החזיקו בעקביות לאורך שנים רבות ומלחמות רבות לאחר מכן. החלק היחיד של החלטה 194 בה הצד הערבי הכיר אי-פעם הוא פסקה 11, אשר הציעה (היא לא יכולה "לדרוש"): פליטים המבקשים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, מן הראוי כי [המקור באנגלית: should be] יורשו לעשות זאת בהקדם האפשרי, ושישולמו פיצויים תמורת רכושם של מי שיבחרו לא לשוב ותמורת אובדן או נזק לרכוש, שעל פי עקרונות החוק הבינלאומי או על פי הצדק על הממשלות או הרשויות האחריות להביאם על תיקונם; אפילו אם זו הייתה החלטה של מועצת הביטחון, מכיוון שהיא רק ממליצה שיש לאפשר לפליטים לחזור, לא ניתן לומר כי ההחלטה מבססת "זכות" כלשהי. יתר על כן, התנאי לפיו ראשית על השבים לקבל על עצמם "לחיות בשלום עם שכניהם" פירושו שעליהם להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, משהו שכנראה רק מעטים מאוד מתוכם יהיו מוכנים לו, אפילו כיום. בנוסף, אין כאן כל רמז לזכות שיבה לצאצאיהם של הפליטים. כל מדינות ערב הצביעו נגד החלטה 194, בדיוק משום שהיא לא ביססה כל את "זכות השיבה", ומכיוון שהיא הכירה במדינת ישראל במשתמע. לכן מדובר לכל הפחות בצביעות מצדן של אותן מדינות (ומנציגי הפלסטינים) לראות כיום את בהחלטה 194 את הזכות שלפני כן הם טענו שאינה קיימת בהחלטה. כמו כן, גם אם החלטה 194 הייתה מחייבת באופן חוקי ב-1948, היא הייתה מאבדת את משקלה תחת העיקרון המשפטי הבסיסי 'השתק', במסגרתו צד שמפר חוזה או הסכם מנוע מלדרוש מהצד השני להסכם לעמוד בהתחייבויותיהם. הצד הערבי, לאחר שדחה והפר את החלטה 194 מהיום הראשון, לא יכול לבוא כעת בטענות לישראל ולדרוש ממנה "קיימי את פסקה 11 בהחלטה". אמנסטי מצטט גם את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, כאילו היא תומכת בזכות השיבה. מדובר בכזב, מכיוון שהסעיף המדובר מבסס את זכותו של אדם לעזוב את ארצו, ולא יוצר זכות לקולקטיב לחזור לארץ כלשהי, ומכיוון שההכרזה היא אינה חוק בינלאומי מחייב, כפי שארגון אמנסטי מודה בעצמו במקום אחר: למרות שהיא אינה מחייבת מבחינה חוקית, ההגנה על הזכויות והחירויות המוזכרות בהכרזה שולבה בחוקות לאומיות ובמסגרות חוקית מדינתיות רבות. חוק השבות בחלק העוסק באזרחות הבלתי שוויונית בישראל, אמנסטי טוען כי חוק השבות הישראלי מפלה נגד ערבים ישראלים: התנאים על מנת להפוך לאזרח ישראלי כלולים בחוק האזרחות משנת 1952, אשר נוגע ליהודים וללא-יהודים. סעיף 2(א) של החוק מעניק זכויות אזרחות אוטומטיות לכל מהגר יהודי לפי חוק השבות מ-1950. כפי שהוסבר לעיל (ראו חלק 5.1 "הכוונה לדכא ולשלוט בעם הפלסטיני"), חוק השבות הוא למעשה חוק אזרחות המעניק לכל יהודי, ללא קשר להיכן בעולם הוא מתגורר, את הזכות המובחנת להתיישב בישראל ולקבל זכויות חוקיות ופוליטיות מלאות. תיקון לחוק, שהוסף ב-1970, הגדיר יהודי כ"אדם שנולד לאם יהודיה או התגייר ושאינו שייך לדת אחרת". בניגוד לכך, זכאותם של האזרחים הפלסטינים של ישראל לאזרחות תלויה במגורים בישראל…מבנה אזרחות לא שווה ונפרד זה יוצר אפליה ברורה נגד האזרחים הפלסטינים בכמה דרכים… חוק השבות הישראלי מאפשר לאנשים עם רמה מסוימת של מוצא יהודי להגר לישראל ולקבל אזרחות באופן מזורז. אך בניגוד לתמונה השחורה שאמנסטי מצייר, חוק השבות הוא אינו גזעני ואף לא ייחודי לישראל. חוקים דומים קיימים במדינות דמוקרטיות רבות, במיוחד כאלה שיש להן פזורה גדולה מחוץ למדינה, כגון מקסיקו, אירלנד, פינלנד, יוון, פולין, גרמניה, איטליה, דנמרק ועוד. נוסף על כך, חוקים כאלה מותרים במפורש על ידי, למשל, האמנה הבינלאומית לחיסול כל צורות האפליה הגזעית (1965). לפי סעיף 1(3) של האמנה, אומות רשאיות להעדיף קבוצות מסוימות לצורך הענקת אזרחות, בתנאי שאין אפליה המכוונת כנגד קבוצה מסוימת. יתר על כן, סעיף 1(4) מאפשר "העדפה מתקנת". כלומר, מדינה יכולה לקיים העדפה בהענקת אזרחות בכדי לתקן על תוצאותיה של אפליה קודמת. במקרה של ישראל, תקופות היסטוריות קודמות של אפליה הן ברורות: למשל, ההחלטה הבריטית מ-1939 למנוע הגירה יהודית לפלשתינה המנדטורית, אשר דנה מיליוני יהודים למותם במשרפות באירופה. חוק השבות מסייע לתקן את העוול הזה, אם כי במידה מתונה מאוד. כפי שצוין לעיל, במדינות דמוקרטיות אחרות ישנם חוקים דומים. למשל, באירלנד השר הממונה יכול להשהות את הדרישות השגרתיות למתן אזרחות בהינתן תנאים שונים, כולל: כשאדם הוא ממוצא אירי או בעל קרובים אירים, או שהוא הורה או אפוטרופוס של ילד קטין ממוצא אירי או בעל קרובים אירים. הטקסט של החוק האירי המלא מבהיר באיזו מידה רחבה מוגדרים המושגים של מוצא וקירבה משפחתית. עולה ממנו ש"חוק השבות" האירי הוא נרחב יותר מזה של ישראל, כיוון ש"מוצא אירי" אינו נפסק ברמת הסבים. האם אמנסטי טענה אי-פעם שמקסיקו, אירלנד, פינלנד, יוון, פולין, גרמניה, איטליה או דנמרק הן גם כן מדינות אפרטהייד? מדוע התואר המפוקפק שמור לישראל בלבד? לבסוף, שלילת חוק השבות הישראלי היא גם מתקפה על יכולתם של יהודים ברחבי העולם למצוא מקלט בישראל כשהם מתמודדים עם האנטישמיות ההולכת וגוברת. יהודים צרפתים רבים עלו לישראל בשנים האחרונות מסיבה זו בדיוק. מדוע אמנסטי מגנה את ישראל על כך שהיא פועלת למניעת מתקפות טרור נגד יהודים ישראלים, ומדוע הוא מגנה את האפשרות היחידה לביטחון עבור יהודים מאוימים מחוץ לישראל? "אפליה" נגד ערבים בשירות הצבאי באופן מוזר, אמנסטי מצייר את החלטתה של ישראל שלא לגייס ערבים ישראלים לצבא כמדיניות מפלה? משרד החוץ הישראלי טוען כי "ישראלים ערבים הם… אזרחים ישראלים בעלי זכויות שוות" וכי "ההבדל היחיד בין אזרחים ערבים ויהודים הינו… החובות האזרחיות", מכיוון שאזרחים פלסטינים הם פטורים משירות צבאי. השירות הצבאי הוא חובה עבור גברים ונשים יהודים, כמו גם גברים מהמיעוטים הדרוזי והצ'רקסי. בעוד פלסטינים ככלל מסרבים להצטרף לצבא הישראלי מסיבות לאומיות ופוליטיות, הפטור של אזרחים פלסטינים משירות צבאי גורם להדרתם המפלה מיתרונות כלכליים משמעותיים ומהזדמנויות המובטחות תחת החוק הישראלי לאלו שהשלימו שירות צבאי. כלומר, לפי אמנסטי ערביי ישראל בכללם מסרבים לשרת בצה"ל, אך זה גורם להם לאבד את הזכויות המוענקות לחיילים משוחררים. הערבים שמתנדבים לשרת מקבלים את אותן זכויות, וזאת האפליה הישראלית הנוראית נגד ערבים ישראלים. קשה לקחת ברצינות ביקורת שכזאת. וחישבו לעצמכם מה אמנסטי היו אומרים אם ישראל הייתה מחייבת ערבים להתגייס לצבא! בהשוואה לכך, ניתן לציין שבמהלך מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית אפשרה לבסוף ליפנים אמריקנים (אשר נכלאו באופן מחפיר) לשרת בכוחות המזוינים, אך רק בזירה האירופית, ולא בפסיפיק, היכן שהיה עליהם להילחם בכוחות היפניים. למרות היחס המזעזע שקיבלו האמריקנים ממוצא יפני מהממשל האמריקני, חיילים אלו שירתו בכבוד רב ובהצטיינות. אפליית ערביי ישראל אמנסטי גם מאשים את ישראל – כמובן – באפליה פוליטית נגד אזרחיה הערבים: כתוצאה ממעמדם האזרחי, האזרחים הפלסטינים של ישראל הם הקבוצה היחידה של פלסטינים החיים תחת שלטונה של ישראל אשר יכולים להצביע בבחירות הלאומיות והמוניציפליות ולהיבחר כחברי כנסת. עם זאת, בעוד החוקים והמדיניות הישראלים מגדירים את המדינה כדמוקרטית, הפיצול של העם הפלסטיני מבטיח שהגרסה הישראלית לדמוקרטיה תעדיף באופן גורף את ההשתתפות הפוליטית של היהודים הישראלים. בנוסף, הייצוג של אזרחיה הפלסטינים של ישראל בתהליך קבלת ההחלטות, במיוחד בכנסת, הוגבל ועורער באמצעות מגוון מדיניויות וחוקים ישראלים. אז ערביי ישראל אינם מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות? האם אמנסטי פספס את העובדה שממשלת ישראל הנוכחית כוללת את רע"ם, מפלגה אסלאמיסטית בהנהגת מנסור עבאס, המכהן כסגן יו"ר הכנסת, וגם כיו"ר הוועדה המיוחדת לענייני החברה הערבית? מכיוון שעבאס, מפלגתו וחברותם בקואליציה פשוט ממוטטים את הטענה של אמנסטי נגד ישראל, הארגון החליט פשוט להתעלם מהם (עבאס מוזכר בדוח רק פעם אחת, כבדרך אגב). אבל ישנה דרך רחבה יותר לבחון את אישום האפרטהייד. קחו למשל את העובדה שבמדינת האפרטהייד הישראלית, כשהנשיא לשעבר משה קצב הואשם בפשעים חמורים כלפי נשים, הוא הורשע בידי הרכב שופטים שבראשו עמד שופט ערבי, ג'ורג' קרא. כשהוא עתר לבית המשפט העליון, פסק הדין אושרר בידי הרכב שכלל שופט ערבי אחר, סלים ג'ובראן. מסתבר שהמדינה היהודית מיישמת צורה ייחודית וחסרת תקדים של אפרטהייד, בה הנשיא לשעבר היהודי יכול להישלח לשנים בכלא על ידי שופטים ערבים. וזה מה שאמנסטי פשוט לא מסוגל להודות בו – לא קיימת הגדרה של אפרטהייד אשר יכולה להכיל את ישראל. ומכיוון שהם נחושים בדעתם להשמיץ ולערוך דה-לגיטימציה של ישראל באמצעות תווית האפרטהייד, הברירה היחידה שלהם היא לעוות את עובדות, חוקים והגדרות. במלים אחרות: להפיץ את "השקר הגדול", מונח שהומצא בידי מנהיגים נאצים. האם זה צירוף מקרים בלבד שלראשונים להשתמש בשקר הגדול הייתה אותה מטרה של אמנסטי? המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. תרגם לעברית: שלומי בן מאיר
[…] שהעלה ציוץ שהבהיר כי אין להשתמש בדוח החדש של הארגון – המאשים את ישראל באפרטהייד וקורא למעשה לחיסולה כמדינה י… – כהצדקה לאנטישמיות או לכל יחס מבזה כלפי […] הגב
[…] שהעלה ציוץ שהבהיר כי אין להשתמש בדוח החדש של הארגון – המאשים את ישראל באפרטהייד וקורא למעשה לחיסולה כמדינה י… – כהצדקה לאנטישמיות או לכל יחס מבזה כלפי […] הגב