התקשורת הישראלית במלחמה: הערכות, מציאות וביניהן תהום

מה הודיעו לציבור בכירי העיתונאים ומה קרה בפועל? נתחיל בעניין "סבלנותה של ארה"ב"

מיד לאחר הטבח, שבועות לפני שהחל התמרון הקרקעי, כבר הזהיר פרשן 'הארץ' לענייני ארה"ב אלון פנקס, ש

התמיכה של ביידן גורפת, אבל מותר להניח שלא תימשך

כעבור כחודש, אולי מתוך תסכול שהתזמון כבר התנהל במלוא קטלניותו, ובעוד צה"ל מחריב את צפון הרצועה אבל התמיכה הגורפת של ביידן בישראל עדיין נמשכת, קבע פנקס ש

מתקרבת הנקודה שסבלנותה (של ארה"ב) תתחיל לפקוע

עוד חודש עבר, הסבלנות, מעשה שטן, לא החלה לפקוע, ובסוף השבוע שב פנקס הנרגז והודיע ש

סבלנותו (של ביידן) הולכת ופוחתת

ומי לא שמע על האבחנות של פנקס? ג'ון קירבי, דובר המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, שהודיע רשמית, באופן הברור ביותר שישראל עומדת מאחורי ישראל עד להשגת כל יעדי המלחמה.

ומכאן לנחום ברנע ולהפסקת האש המיוחלת:

ימים ספורים לאחר שהחלה המלחמה, הודיע ברנע ש

בתוך שבוע, גג שבועיים, תצטרך ישראל להסכים להפסקת אש

לפני כשבוע שוב הודיע שהלחימה בחאן יונס, שהחלה לפני עשרה ימים, "לא תוכל להימשך יותר משבועיים", ואף תהיה "המהלך הקרקעי האחרון שלנו". כלומר שלכל המאוחר ביום רביעי הקרוב תיאלץ ישראל לסיים את המלחמה לפי השעון שקצב לה נחום ברנע.

בין לבין הספיק ברנע גם להכריז שלאחר עסקת החטופים תסתיים המלחמה כי "חיילי המילואים יבקשו לחזור הביתה". וזאת בזמן שכל ילד ישראלי ראה את רמת המוטיבציה הגבוהה של חיילי המילואים ואת דרישתם הבלתי מתפשרת להילחם עד לניצחון.

(בהקשר זה ראוי להזכיר שאותו ברנע קיבל ב 2007 מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט את פרס ישראל לעיתונות, "בגלל עומק התובנות שלו ובגלל יכולתו ללכוד את הישראליות")

מה שמביא אותנו אל נושא עסקת החטופים:

כאן ראינו כשל רוחבי של עיתונאים מכל הקשת, שכולם חששו חשש שוא שאחרי ההפוגה לצורך החלפת אסירים וחטופים, לא יצליח צה"ל לחזור להילחם.

היתה גם הודעתו הנחרצת של העיתונאי ברק רביד לפיה, עקב סירובו של נתניהו לאפשר את השתלטות הרשות הפלסטינית על עזה לאחר המלחמה, ארה"ב לא תטיל וטו על החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם.

הודעה שבהגיע ההצבעה באו"ם התבררה גם היא כהבל הבלים, בדמות הוטו האמריקני שהוטל גם הוטל.

ולבסוף: הקמפיין למען שחרור הרוצח מרואן ברגותי לאלתר מכלאו והמלכתו כמנהיג המדינה הפלסטינית השלמה הכוללת את רצועת עזה והגדה, אותו מוביל רביב דרוקר, אבל לא רק הוא.

לפי הקמפיין הזה ברגותי אמור היה להיות "ההנהגה המתונה" של הפלסטינים, איתה היינו כורתים במהירות הסכם שלום, אלא שאז, מעשה שטן, פרסם אותו מנהיג מתון של המדינה הפלסטינית הידידיה לנו את קריאתו מתוך כלאו לכל כוחות הרשות הפלסטינית להצטרף לחמאס במלחמתו בישראל.

והנה בסוף השבוע כבר מציע לנו רמי לבני ב'הארץ'

להגיע עם הרשות הפלסטינית לטיוטת הסכם כולל, ולאחר מכן ללכת מיד לבחירות כלליות בגדה וברצועה. בזהירות המתבקשת, ההסתברות היא שחמאס יובס

"בחירות כלליות בגדה וברצועה בהן חמאס יובס". כן, מה ששמעתם.

כאילו לא פורסם רק לאחרונה סקר מקיף שבדק את עמדות הפלסטינים כלפי הטבח שביצע חמאס, וגילה ש 83% מהחברה הפלסטינית ביו"ש תומכים בטבח הברברי שביצע חמאס ב 7.10 בישובי עוטף עזה, כולם (98%) מרגישים גאים יותר להיות פלסטינים אחרי הטבח וכמעט כולם (90%) לא מאמינים בדו קיום בין העמים.

המסקנה: בתקשורת הישראלית רווח מנהג להציג תקוות ומאוויים אישיים כעובדות אובייקטיביות.

לא מקצועי, לא רציני, מתנפץ פעם אחר פעם אל סלעי המציאות ומוריד עוד ועוד את אמון הציבור בתקשורת.