ומי לא בא? העובדות מנכ"ל אמנסטי ישראל מגיש חד-מימדיות לקוראי 'הארץ', בטור ביקורתי כלפי ישראל המתעלם באלגנטיות מעובדות לא נוחות, הסותרות את התזה שלו. גדעון שביב | 25.10.13 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס יש מאמרי דעה אמיצים המסוגלים להציג ולהתמודד עם דעה הסותרת את דעת הכותב, ויש מאמרי דעה בהם אין התייחסות כלל לטענות העלולות לשבש את התזה של הכותב. דוגמא לסוג השני ניתן למצוא במאמר הדעה של מנכ"ל 'אמנסטי אינטרנשיונל ישראל', יונתן גר, מעל דפי 'הארץ' ("ומי לא בא? ישראל", 21.10), בו הציג את עמדתו (ויש להניח את עמדת ארגונו) כנגד החלטתה של ישראל שלא לשתף פעולה עם ההליך הקרוי "הסקירה האוניברסלית התקופתית" באו"ם. מעט רקע: הסקירה האוניברסלית התקופתית הינה מנגנון של מועצת זכויות האדם של האו"ם בו אחת לארבע שנים כל מדינה נותנת דין וחשבון בנוגע למצב זכויות האדם בתחומה. <spanmso-bidi-theme-font:minor-bidi;="" color:#232323;background:white"="";>הדיון מתבסס על דו"ח שהמדינה עצמה מגישה, דוחות של ארגונים הקשורים לאו"ם, וכן דוחות המוגשות על ידי ארגוני זכויות אדם. הייחודיות של ההליך הוא שכל מדינה משתתפת בה, וכן כי כל מדינה רשאית להכין שאלות והצעות למדינה הנבדקת. כל מדינה רשאית "לקבל" או לדחות את ההמלצות, כאשר "קבלה" משמעותה כי המדינה מתחייבת לפעול ברוח ההמלצה. אז מדוע ישראל לא משתתפת בסקירה? גר מנסה לייחס זאת למגמה נרחבת יותר: <spancolor:#232323;background:="" white"="";> בשנים האחרונות מסרבת ישראל לשתף פעולה עם מנגנוני חקירה בינלאומיים, הבודקים טענות על הפרות זכויות אדם בתחומה, והפרות של החוק ההומניטרי הבינלאומי. שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן, הוביל את מגמת הסרבנות בטענה כי מנגנונים אלו, וגופים כגון מועצת זכויות האדם של האו"ם, מוטים באופן ייחודי נגד ישראל. אך באורח פרדוקסלי, בסירובה להשתתף בהליך הסקירה, בחרה המדינה לפגוע דווקא בתהליך היחיד אשר מחייב באופן שווה את כל המדינות החברות באו"ם – העמידה בביקורת בינלאומית על מצב זכויות האדם. (והשוו לכמעט אותה פסקה המופיע במאמר דעה של עודד ווינר – הדובר לשעבר של אמנסטי) אלא שהסקירה התקופתית איננה "עוד מנגנון חקירה", אלא מנגנון חקירה ישיר של מועצת זכויות האדם של האו"ם, עמה החליטה ישראל להפסיק לשתף פעולה ב-12 למרץ 2012. ישראל איננה "מסרבת לשתף פעולה עם כל מנגנון חקירה בינלאומי" כפי שטוען גר, ובוודאי לא עם כל וועדת חקירה של האו"ם. במקרים בהם תוצאת החקריה איננה קבועה מראש, ישראל כן משתפת פעולה, כגון עם וועדת פלמר, אשר בסופו של דבר הכריעה כי הסגר הימי על עזה חוקי. חוסר רצונה של ישראל לשתף פעולה איננו מופנה כנגד הסקירה התקופתית גופא, אלא הוא פועל יוצא של חוסר רצונה של ישראל לשתף פעולה עם מועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר תחת חסותו הבדיקה התקופתית מתבצעת. וממה נובע אי הרצון לשיתוף הפעולה? בניגוד למשתמע במאמר, הטענה כי מועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה באופן ייחודי כנגד ישראל, איננה דעתו של אביגדור ליברמן בלבד, אלא גם של מזכ"ל האו"ם בעצמו. וכל זאת מדוע? בשנת 2006, השנה בה הוקמה המועצה, ישראל הייתה המדינה היחידה אשר זכתה לגינוי ממנה. מאז הקמתה ועד לשנת 2010 העבירה המועצה 46 החלטות כנגד ישראל לעומת החלטות בודדות כנגד מדינות אחרות. הסטטיסטיקה הנ"ל איננה מפתיעה לאור העובדה שישראל היא המדינה היחידה המצויה על סדר היום הקבוע של המועצה, וכך, העיסוק האובססיבי דווקא בה מובטח. כיום חברים במועצת זכויות האדם של האו"ם, בין היתר, אבירי זכויות אדם כגון לוב,מאורטניה, אוגנדה, קונגו, קטאר, איחוד האמירויות, וונצואלה ופרו. גורלה של ישראל נחרץ מראש. אבל הרקע והמידע הנ"ל חסר לחלוטין במאמר הדעה של מנכ"ל אמנסטי. למה לסבך את הקורא בתיאור העובדות, אם ניתן לייחס לישראל סרבנות כללית וסתמית (המובלת ע"י ליברמן!) ללא הסבר? סעודיה מקדמת זכויות נשים גם המשך המאמר ממשיך להציג את סירובה של ישראל לשתף פעולה עם הליך הסקירה כפוגעת בכלי חשוב לקידום זכויות האדם באו"ם. האם באמת מדובר בכלי כל-כך מוצלח, אשר אל לה לישראל לפגוע בו? גם כאן ניכרת אידאליזציה המנותקת מן העובדות. נציין, והדבר חייב להיאמר, כי אין חולק על כך שהסקירה יכולה להיות כלי משמעותי לקידום זכויות האדם. אלא שבמקביל, קיימת לא מעט ביקורת כיצד אותו כלי ניתן להערמה, ובכך להפוך לדוגמא נוספת של צביעות ועיוורון מוסרי באו"ם. ארגון UNWATCH מראה כי לרוב, הסקירה התקופתית פועלת כמועדון סגור בו המדינות שדווקא לא מצטיינות בהקפדה על זכויות אדם מתחרות בלשבח זו את זו, מסקנה העולה גם מפרסומים של ארגון זכויות האדם Human Right’s Watch אשר ציין כי: נראה כי חלק מהמדינות הבודקות את הנתונים יותר מחויבות לזכות בנקודות זכות אצל בנות בריתן ע"י כך שהן משבחות את מאמציהן, מאשר להתייחס לדאגות אמיתיות בנוגע לזכויות אדם, הקיימות בכל מדינה. האמת הגלומה בביקורת הנ"ל ניכרה אך השבוע כאשר במהלך הסקירה על סין, שיבחה אותה רוסיה על "ההגנה על זכויות של אמונה דתית", תוך שהיא התעלמה לחלוטין מרדיפתה של סין את מתרגלי הפאלון גונג. יום לפני כן (21.10), פקיסטן שיבחה את סעודיה – מדינה בה אסור לנשים לנהוג על פי חוק, ואף לעבוד במקצועות מסוימים – בגין "המאמצים הברוכים של סעודיה בשמירה על זכויות נשים וילדים". פקיסטן לא הייתה היחידה – מתוך 95 המדינות אשר ביקשו לדבר, 82 שיבחו את רקורד זכויות האדם של סעודיה. גם כאשר מדינות חוששות מביקורת אמיתית, יש להן דרכים להימנע מכך. קובה, לדוגמא, דאגה כי מספר רב של עמותות, רובן ככל הנראה עמותות קש או עמותות הנשלטות על ידי קובה ובעלי בריתה, יגישו דוחות רבים המשבחים את שמירת זכויות האדם של קובה. אם לרוב מוגשים מספר קטן של בין 9-50 דוחות של עמותות וארגוני זכויות אדם, במקרה של קובה הוגשו לא פחות מ-454 דוחות. אמצעי אחר להימנע מביקורת הוא פשוט לא לאפשר למדינות מסויימות לדבר במהלך הדיון. מאחר שהזמן להעיר הערות מוגבל, מדינות מבקשות מבעלות בריתן להאריך בדיבור, כך שלא ייותר זמן למדינות ידידותיות פחות להעיר את הערותיהן. הדבר גורם לכך כי ניתן לראות דיפלומטים עומדים בעמדת הרישום להעיר הערות בשעות המוקדמות של הבוקר, לפני הזריחה. המידע המובא כאן הוא רק קצה קצהו של האפליה והיחס "המיוחד" לה זוכה ישראל אצל מועצת זכויות האדם של האו"ם, כמו גם של הצביעות של המדינות המשתתפות בסקירה האוניברסלית, ובכל זאת יש בו בכדי לנסות ולהבין את עמדתה השלילית של ישראל לגבי הסקירה בפרט, ולגבי המועצה בכלל. יש להניח כי מנכ"ל 'אמנסטי אינטרנשיונל ישראל' מודע לכל הכתוב כאן, אבל הוא בחר להתעלם מכך ולהציג את עמדתו מבלי להתייחס לסיבה מדוע ישראל ניתקה כל מגע עם מועצת זכויות האדם. וחבל. כי אכן יש מקום אמיתי לדון בסוגיית יחסה של ישראל לאו"ם, למועצת זכויות האדם, וגם לסקירה האוניברסלית התקופתית. לא רק שיונתן גר לא תורם לשיח הציבורי ואפילו לאג'נדה שלו בכך שהוא מתעלם מטענות קונקרטיות הסותרות את תפיסת עולמו, הוא אפילו מזיק לכך. <spanmso-ascii-font-family:calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;="" mso-hansi-font-family:calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-font-family:="" arial;;>