חיילי צה"ל = מחבלים?

האם חיילים ושוטרים ישראליים הם רוצחים? האם אסירים פלסטיניים הם שבויי מלחמה? שני כותבים שונים, באותו יום ובאותו עיתון, עורכים השוואה בין פעילות כוחות הביטחון הישראליים לבין פעילות ארגוני המחבלים הפלסטיניים. מסקנתם: כולם אותו דבר.

אתמול פורסמו במדור הדעות של 'הארץ' שני טורים נפרדים אשר תוכנם היה כמעט זהה. נוסף על התוכן הזהה, הכותבים חלקו ביניהם גם עיוות מוסרי דומה, באמצעותו ביקשו להגיע למסקנותיהם ולהפיץ אותן ברבים. בבסיס שני הטורים עמדה ההנחה כי מעשיהם של מחבלים פלסטיניים מקבילים או אף שווים למעשיהם של כוחות הביטחון הישראליים.

נתחיל בטורו של עודה בשאראת, "על ספרי החשבונות" (26.10.11). בטורו הוא מתייחס לאסירים הפלסטינים ששוחררו בעסקת שליט:

שוב מונף הדגל הבלוי מרוב שימוש ציני של "דם על הידיים". כאילו עשרות אלפי הפלסטינים שנספו במסלולי הסכסוך הנורא, אין להם רוצחים שידיהם מגואלות בדם…

מה יעשו הפלסטינים שאין להם את הלוקסוס הזה שנקרא "סגירת חשבון" עם רוצחי בניהם? לפלסטינים, בניגוד לישראלים, אין מסתערבים שישלפו רוצחים ממיטותיהם, אין להם חוקרים, מדובבים ומשפטנים. אפילו בתי סוהר אין להם. אז מי יסגור חשבון, למשל, עם רוצחי 1,211 ילדים שנספו באינתיפאדה השנייה; מי יסגור את החשבון עם רוצחי בנותיו של עז א-דין אבו אל-עייש בעזה? ובשביל מה להרחיק! מי יסגור חשבון עם רוצחיו של אסיל עאסלה מעראבה, אזרח המדינה, שנרצח במטע הזיתים בכפרו באוקטובר 2000?

כאמור, בשאראת מניח את הרוצחים הפלסטיניים היושבים בבתי כלא ישראליים על אותה סקאלה מוסרית עם כוחות הביטחון הישראליים האחראים להריגתם של פלסטינים חפים מפשע. זוהי דמגוגיה. נסיבות הריגתם של אזרחים ישראליים חפים משפע בידי פלסטינים אינן דומות בשום צורה לנסיבות הריגתם של פלסטינים חפים מפשע בידי כוחות הביטחון.

כל אזרח ישראלי שנהרג על ידי מחבל/ת פלסטיני/ת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היווה מטרה מלכתחילה עבור המפגֵע, בין אם מדובר בדקירה, ירי, הפעלת מטען, או ירי טילים ורקטות. ואילו רוב רובם של הפלסטינים החפים מפשע שנהרגו בידי כוחות הביטחון לא היוו מטרה מלכתחילה, אלא נקלעו לקו האש, או לסירוגין נהרגו בשגגה. הירצחם של ישראלים זוכה לעיתים קרובות לתגובות של שמחה גלויה בקרב פלסטינים רבים, ואילו מותם של פלסטינים חפים מפשע נחשב לטרגדיה בישראל ומלווה בדרך כלל בהתנצלויות ממפקדי צה"ל ואף בהקמת ועדות חקירה.

הדוגמאות שמביא בשאראת רק מוסיפות לדמגוגיה. בנותיו של הד"ר אבו אל-עייש נהרגו בשוגג במהלך מבצע עופרת יצוקה, וצה"ל אף התנצל על כך. לשם השוואה, חמישה מתוך עשרת חיילי צה"ל שנהרגו במבצע, נהרגו אף הם מאש כוחותינו. על פי ההיגיון של בשאראת, האם גם הם "נרצחו"? שנית, אסיל עאסלה נהרג במסגרת אירועי אוקטובר 2000. הוא אחד מ-13 הרוגים אשר השתתפו בהתפרעויות האלימות ששטפו את הצפון באותו החודש, ונורו על ידי שוטרים. על אף התוצאה הטראגית, אף שוטר לא הועמד לדין. כך או אחרת, בחר בשאראת בדוגמא חריגה וכמעט חד פעמית. אם כבר, תוצאות מהומות אוקטובר הן היוצאות מן הכלל המעידות על הכלל.

גם המספרים של בשאראת מוגזמים. כיצד נהרגו "עשרות אלפי פלסטינים"? על פי נתוני 'בצלם' (אשר אינם חשודים בהמעטת מספרים) בין ספטמבר 2000 לספטמבר 2011 נהרגו 3,740 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה או שלא ידוע אם השתתפו בלחימה. באינתיפאדה הראשונה נהרגו כ-1,550 פלסטינים כולל מי שהשתתף בלחימה (אין הפרדת נתונים). גם אם נכפיל את המספר המתקבל כדי להכליל כל הרוג פלסטיני שאולי הושמט מהרשימות, נקבל כ-10,000 הרוגים (בהגזמה) ובודאי לא "עשרות אלפים". אגב, גם אם נספור את ההרוגים הפלסטינים שכן היו מעורבים בלחימה, המספר המתקבל הוא עדיין קרוב ל-10,000. שנית, על פי נתוני 'בצלם', נהרגו באינתיפאדה השניה כ-950 קטינים פלסטינים, לא 1,211.

מחרה מחזיק אחרי בשאראת – אברום בורג. בטורו "מה לא למדנו משליט" (26.10.11) הוא כותב:

היש סיכוי שמישהו ינסה לשאול את עצמו האם יש הבדל בין מי שרוצה לשחרר את המולדת שלו מעול הנוכחות הפלסטינית ולשם כך הוא הורג אשמים וחפים מפשע כאחד באמצעות טיל המשוגר ממסוק, לבין פלסטיני המבקש לגרש את הכובש הישראלי, אבל ידו אינה משגת ולכן הוא הורג חפים ואשמים באמצעות מטען פרימיטיבי?

כמו בשאראת, גם בורג כותב באופן דמגוגי. כמו בשאראת, גם בורג עושה סלט מוסרי ומשווה בין ישראל לבין הפלסטינים. הוא מתעלם מהעובדה הפשוטה כי ישראל מכוונת את נשקה כלפי מחבלים ורוצחים, ואילו הפלסטינים מכוונים את נשקם אל עבר אזרחים. הוא מתעלם גם מהעובדה כי ישראל מנסה להימנע מפגיעה מחפים מפשע ואילו הפלסטינים משתדלים לפגוע בכמה שיותר חפים משפע. כל ניסיון למצוא צד שווה בין שתי הפעולות הללו הוא עיוות מוסרי.

ממשיך בורג:

מה היה קורה משני צדי גדר האיבה אם מישהו בצמרת שלנו היה אומר כך ברגע המכונן: "מלחמה קשה נטושה בינינו לבין חלקים מהעם הפלסטיני. ובמלחמה כמו במלחמה נופלים שבויים. וכמו בשדות הקרב מאז ומעולם ידי כולם מגואלות בדם. בסוף המערכות יש חילופי שבויים. הפטריוטים שלנו חוזרים הביתה, לוחמי החופש שלהם חוזרים הביתה. אני קורא לעם הפלסטיני ומנהיגותו להתעלות ולהפוך את הרגע הייחודי הזה של אנושיות לפרק של תקווה חדשה בינינו".

בהמשך ללוגיקה של בורג, הוא מכנה את האסירים הפלסטינים "שבויים שנפלו במלחמה". הם אינם שבויים והם אינם חיילים. הם רוצחי נשים וילדים שנתפסו והועמדו לדין. הסיטואציה האוטופית אותה מדמיין בורג אינה רלוונטית לעניינינו.

ההשוואה היחידה אותה יכלו בורג ובשאראת לבצע היא בין מחבלים פלסטינים שרצחו יהודים לבין מחבלים יהודים שרצחו פלסטינים. אולם גם כאן חוסר הפרופורציה בולט לעין – מאות רוצחים פלסטינים ואלפי סייענים לרצח, מול מספר רוצחים יהודים שאפשר לספור על פחות משתי ידיים; מאות רוצחים פלסטינים אשר נערצים על ידי עמם ומתקבלים בריקודים ומחולות עם שחרורם, מול מספר בטל בשישים של רוצחים יהודיים אשר הוקעו והוקאו מתוך החברה הישראלית ואולי זוכים להערצה של מיעוט שולי וקיצוני. גם כאן מדובר ביוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

לא פשוט לבקר טור דעה. בסופו של יום ניתן לפתור את שני הטורים הנ"ל כדעות לגיטימיות של שני כותביהם. אולם הנחות היסוד עליהן הם מבססים את דעותיהם אינן עומדות במבחן המציאות. האופן הדמגוגי בו הם משתמשים במילים, מושגים ונתונים מאד מסוימים, מציירת תמונה משובשת עבור קוראיהם. גם כשכותבים טור דעה, ראוי להביט על המציאות נכוחה ולא לעוות אותה על מנת שתסתדר עם השקפת העולם של הכותב.