חיפשה פלסטיני, מצאה מקומי

בטור שכתבה לאתר ynet בשם "שלום מדומה בירושלים" (5.7.11) מביאה אופנהיימר שורה של מקרי אלימות מהזמן האחרון כדי להוכיח את טענתה שהעיר רחוקה משלום כרחוק מזרח ממערב.

כך היא מתארת את אחד המקרים שהתרחשו בשכונת עיסאוויה:

צעיר ישראלי שתעה אל תוך השכונה הותקף על-ידי מקומיים, ובסופו של דבר ניצל על-ידי פלסטינים שנחלצו להגנתו ברגע האחרון.

בעולמה של אופנהיימר ישנם שני סוגי אנשים בעיסאוויה: מקומיים ופלסטיניים. מדוע קשה לה לכתוב שהצעיר, ששימש כשליח בחברת שליחויות ונכנס בטעות לכפר, גם הותקף וגם ניצל על ידי פלסטינים? מה השימוש במילה המכובסת "מקומיים" אמור להשיג? האם היא חוששת שתיאור מדויק של מה שקרה לא יצליח לשכנע אותנו בצדקת דבריה?

אופנהיימר ממשיכה וכותבת על המטרה האמיתית, לדבריה, של סיפוח מזרח ירושלים לישראל:

הסיפוח הישראלי של ירושלים המזרחית היה מבוסס על ההנחה שניתן יהיה להעלים את המאוויים הלאומיים של תושביה הפלסטינים של ירושלים, על-ידי ניתוקם מן המרחב הפלסטיני וחיבורם אל מערכות החיים הישראליות. בפועל, אינטגרציה בין שני חלקי העיר לא התרחשה מעולם, לא רק משום שהפלסטינים סירבו ברובם לשחק לפי הכללים שהוכתבו להם, אלא גם משום שישראל עצמה ראתה בהם יותר מכל איום דמוגרפי גדל והולך ונטל כלכלי ותשתיתי.

אם אותו חיבור למערכות החיים הישראליות לא הצליח, לדברי אופנהיימר, כיצד היא מסבירה את הסקר שנערך בקרב תושבי מזרח ירושלים עצמם (ולא בקרב מי שבוחר לדבר בשמם) המראה מגמה ברורה של רצון להישאר בשטחי ישראל ולא להיכלל כחלק מהרשות הפלסטינית, בהנחה שהעיר תחולק בעתיד? בסקר אמריקאי שנערך בינואר השנה עולה כי 54% מהפלסטינים יעדיפו להישאר תחת ריבונות ישראלית לעומת 27% שיעדיפו ריבונות פלסטינית. נוסף על כך, 40% אמרו שאם הבית שלהם יהיה בשטח פלסטיני הם יעברו לשטח ישראל.

התוצאות גם מדברות בשטח. על פי נתונים של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עם בניית גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים, העתיקו עשרות אלפי פלסטינים (בין 50,000 – 60,000) את מקום מגוריהם אל הצד הישראלי.

בעודה ממשיכה לתאר את הקושי העומד בפני ערביי העיר בוחרת מנכלי"ת "עיר עמים" להתייחס גם לחופש הדת והפולחן:

גם חופש הפולחן הוא יותר מיתוס מאשר מציאות ממשית. רוב הפלסטינים מנועים מלהגיע למסגדים ולכנסיות בירושלים בשל מדיניות הגדר והמחסומים.

על גב' אופנהיימר להחליט אם היא כותבת על ערביי מזרח ירושלים או על הפלסטינים בכלל. בהתחשב בעובדה שהמאמר כולו מתייחס למזרח ירושלים, אופנהיימר מבלבלת ומטעה את קוראיה. תושבי מזרח ירושלים לא צריכים לעבור לא גדר ולא מחסום על מנת להגיע למסגדים ולכנסיות. כפי שכתבנו בעבר, למעט ימים ספציפיים בהם מחליטה המשטרה להגביל את העליה להר הבית בעקבות חשש להפרות סדר, הכניסה היא חופשית ובלתי מוגבלת לכל תושבי מזרח ירושלים.

מי שבאמת מנוע מחופש פולחן בירושלים הם יהודים, נוצרים ושאר לא-מוסלמים אשר אינם יכולים לעלות אל הר הבית רוב שעות היום, ובימי שישי ושבת – כל שעות היום. הם גם מנועים מלהתפלל על ההר, עד כדי מלמול שפתיים. אם שוויון זכויות וחופש פולחן בירושלים מעניינים את יהודית אופנהיימר ואת "עיר עמים", מדוע שלא יכתבו על כך דו"ח?