יאיר לפיד על "The case For Israel" Presspectiva | 22.01.10 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס באותו שבוע בו חשף יאיר לפיד במגזין "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות כי סרטו החדש של יהונתן סגל, המשווה בין השואה לבין הכיבוש, מקבל מימון ממשלתי, הוא כתב גם על סרט "The Case For Israel" המהווה אנטיתזה לסרטו של סגל. ארגון 'קאמרה' – ארגון האחות של 'פרספקטיבה' בארה"ב – היה שותף בהפקת הסרט אשר בוים על ידי גלוריה גרינפילד ומיכאל יוחאי. להלן התרשמותו של לפיד מהסרט (יש לו רק טעות אחת – הסרט הוא לא של אלן דרשוביץ, אלא על אלן דרשוביץ): באיחור ניכר ראיתי את סרטו של עורך הדין האמריקאי הנודע אלן דרשוביץ, "The case For Israel" (התרגום הקרוב ביותר הוא כנראה "כתב ההגנה על ישראל"). "אני פרו-ישראלי", פותח דרשוביץ את הסרט, "אני גם פרו-פלסטיני. אני בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל…" דרשוביץ הוא לא פילוסוף ולא קולנוען, והוא אפילו לא ימני. התרגלנו כבר שכתבי ההגנה על הציונות באים רק מימין, אבל דרשוביץ בעדנו דווקא משום שהוא פרופסור שמאלני למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, שעיסוקו בזכויות האדם. איך הם מעיזים לקרא לישראל מדינת אפרטהייד? הוא שואל בתדהמה כנה. בחברה הערבית יש אפרטהייד של נשים, אפרטהייד של הומוסקסואלים, אפרטהייד של נוצרים, של יהודים, של הדמוקרטיה. בסעודיה תולים הומואים, בסודן מתרחש רצח עם, נשים בכל העולם הערבי נרצחות אם אינן לובשות חיג'אב או מתאהבות באיש הלא נכון. ובכל זאת שמונה מתוך שמונה החלטות האו"ם האחרונות שנוגעות בזכויות אדם עוסקות דווקא בישראל – המדינה היחידה באזור שבה למיעוטים יש זכות בחירה, ובבית המחוקקים שלה יושבים ערבים כמעט מיומו הראשון. האם לשמאל העולמי – וגם הישראלי – באמת לא אכפת משלטון האימים של הטליבאן, מדיכוי הנשים הנורא במדינות המפרץ, מאירועי התליה ההמוניים באיראן? האם לא ברור להם שכל המחסומים בגדה – הגורמים ללא ספק לטרגדיה אנושית מתמשכת – היו מפורקים תוך עשרים וארבע שעות אילו הואילו הפלסטינים בטובם להפסיק להרוג יהודים? ואיך זה קרה שהם כל הזמן מדברים על 750 אלף הפליטים הפלסטינים, ושוכחים את 800 אלף הפליטים היהודים מארצות ערב? מדוע איש אינו זוכר שלפלסטינים היו כבר ארבע הזדמנויות אמיתיות להקים לעצמם מדינה, ובכל פעם הם העדיפו לחזור לטרור? מי מעז לקרא לגדר ההפרדה "גדר האפרטהייד" ולהתעלם מן העובדה שהיא נבנתה – תוך הקפדה על החוק הבין לאומי – רק לאחר שיותר מ-1000 ישראלים נרצחו תוך פחות משלש שנים? ישבתי מול הסרט של דרשוביץ, ובמקום לשמוח הרגשתי קצת טמבל. הרי העובדות ידועות לי כבר קודם, כפי שהן ידועות לכל ישראלי, אז איך קרה שאנחנו כל הזמן מתגוננים, כל הזמן מתנצלים, כל הזמן מפסידים בקרב על דעת הקהל? נכון כמובן שמיליוני דולרים של נפט נשפכים על תעמולה אנטי-ישראלית (אופס! אני שוב קונה את הגרסה שלהם, זה לא אנטי-ישראלי, זו אנטישמיות פשוטה), אבל איך, לעזאזל, הצלחנו להגיע למצב שבו האמת – האמת הבסיסית, העובדתית, הפשוטה – יצאה מהאופנה?