יואל מרקוס מגדיר מחדש "קידום שלום"

בטור דעה בעיתון "הארץ" ("אביר הפירומניה", 26.2.10), מבקר יואל מרקוס את בנימין נתניהו על החלטתו לצרף את מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת הלאומיים. במאמר נפרד, התייחסנו לעובדות בלתי נכונות בטורו של מרקוס.

אולם נוסף על כך, באותו מאמר מלין מרקוס על ההקצנה שפושה בממשלה בין השאר בגלל הצעת חוק אשר, כדברי מרקוס, "נועדה לחשוף מי מממן את הארגונים הפועלים לקידום השלום".

רק בעיתון "הארץ" יכולה להופיע כזאת הגדרה מכובסת לארגונים שבנידון.

כיצד ארגון הקורא למדינות העולם לשקול מחדש את יחסיהן עם ישראל בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" מקדם את השלום? כיצד ארגון הפועל למען סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ע"י קידום זכות השיבה הפלסטינית מקדם את השלום? כיצד ארגון אשר מכפיש את חיילי צה"ל על ידי פרסום עדויות חסרי מיקום ותאריך הניתנים תמיד בעילום שם, מקדם את השלום?

את שלשת הארגונים הללו (עדאללה; זוכרות; שוברים שתיקה) כמו ארגונים לא ממשלתיים נוספים רבים, ניתן להגדיר באופנים שונים, אולם "הפועלים לקידום השלום" הוא לאו דווקא אחד מהם.

הצעת החוק אומרת למעשה משהו שצריך להיות מובן מאליו: לא ייתכן כי ממשלות זרות (וזה המקרה במרבית הארגונים המדוברים) יממנו ארגונים ישראליים אשר פועלים נגד מדינת ישראל. דו"ח גולדסטון כדוגמא מייצגת: ממשלות זרות וגורמים זרים נוספים מממנים ארגונים אשר עוזרים לוועדת גולדסטון ליצור דו"ח מגמתי ובעייתי, עליו נשענים ונסמכים ארגונים בינלאומיים אחרים כדי ליצור דה-לגיטימציה לישראל, להוקיע ולבודד אותה.

מעבר לכך, החוק אמור לכלול את כל הארגונים הלא ממשלתיים – הן מימין והן משמאל. בארה"ב כבר קיים חוק כזה. ארגון הפועל בצורה כזו מוגדר כסוכן זר. 

הצמדת המילים "קידום השלום" לארגונים אשר עסוקים בהכפשה ולעיתים אף חתירה תחת מדינה ישראל, מוזילה ומרוקנת מתוכן את משמעותן, ומעליבה את אלה שבאמת פועלים למען מטרה זו.