למי יש חופש דת בירושלים? ישי גולדפלם | 19.05.11 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס גלעד שרון, אשר כותב מדי פעם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", פרסם אתמול מכתב גלוי לראש הממשלה ("מה כן, מה לא", 18.5.11). שרון מתנגד למסירת הר הבית והעיר העתיקה לפלסטינים במסגרת הסכם עתידי ומסביר כי: לאחר [מלחמת] ששת הימים, לראשונה זה מאות שנים, יש באמת חופש לכל הדתות בירושלים. האמת היא שקביעה זו אינה מדויקת. ישנו מקום אחד בירושלים בו אין חופש דת – הר הבית, שם מתקיים משטר הפרדה אתני/דתי. למרות שהאחריות הביטחונית על ההר נתונה למשטרת ישראל, האחריות המנהלית היא של הוואקף. על פי הסטאטוס קוו, הר הבית פתוח למוסלמים שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה (למעט מקרים בהם המשטרה סוגרת את ההר או מגבילה את כמות הנכנסים). מוסלמים יכולים להיכנס להר דרך מספר שערים המקיפים אותו. בני שאר הדתות, לעומת זאת, מורשים לעלות להר רק חמישה ימים בשבוע – במשך 3 שעות בבוקר ושעה אחת בצהריים – ורק דרך שער אחד. האם יש "חופש לכל הדתות" בשעות הפתיחה של ההר לכלל הציבור? התשובה שלילית. לאף אדם אסור להעלות סידור, תנ"ך או כל תשמיש קדושה לא מוסלמי אל ההר. כמו כן, חל איסור ללא-מוסלמים להתפלל על ההר עצמו, עד כדי מלמול שפתיים. אם ייתפסו, יתבקשו לרדת מההר. חופש דת? לא ממש. באופן פרדוקסאלי, דווקא מאז החלת ריבונות ישראלית על הר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות, ליהודים אין חופש דת אלמנטרי במקום. אנו מניחים כי מדובר בטעות תמימה של גלעד שרון. אנו מניחים גם כי טעות זו היא נחלתם של מרבית הישראלים. זאת מכיוון שהתקשורת לא מביאה את העובדות הנ"ל לידיעת הציבור ואף אחד לא מנהל קמפיין לזכויות היהודים בבירתם. רוב העיתונים גם לא טרחו לספר לקוראיהם שדו"ח מבקר המדינה האחרון כולל גם פרק חמור ביותר על התנהלות המדינה בכל הקשור לריבונותה על הר הבית. במקום זה, הם העדיפו להאביס את הציבור עם סיפורי אהוד ברק ומשפחתו. כשאלו הם סדרי העדיפויות של רוב התקשורת הישראלית, מה הפלא שרוב הציבור בור בכל הקשור לנקודה הרגישה ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני?
