מדוע העיתונות הזרה מפספסת את הסיפור הישראלי?

בשבועות האחרונים כתבה 'פרספקטיבה' על הכישלון העיתונאי של כתבים זרים שדיווחו מעזה במהלך צוק איתן, אשר נמנעו מלחשוף את פעילות החמאס בעקבות איומי ארגון הטרור עליהם. בשלהי המבצע החל וויכוח בין הכתבים האם בכלל היתה קיימת אסטרטגיה של הפחדת עיתונאים בידי החמאס, או שמא מדובר בטענה ישראלית מצוצה מהאצבע.

השבוע, המגזין האינטרנטי 'טאבלט', פרסם מאמר מאיר עיניים של מתי פרידמן – לשעבר כתב ועורך בסוכנות הידיעות אי.פי. (AP) – בה הוא מסביר באריכות מדוע התקשורת העולמית מוטה נגד ישראל. סוכנות אי.פי. היא אחת משתי ספקיות החדשות הגדולות בעולם, ודיווחיה מופצים ומתפרסמים בידי כלי תקשורת רבים בעולם ובישראל. פרידמן עבד כעורך וככתב בסוכנות הידיעות בין השנים 2006-2011 ומתגורר בישראל מאז 1995. במאמרו הוא מנתח בהרחבה כיצד ומדוע נכשלים כלי תקשורת רבים כל כך בסיקור ישראל. המאמר כולו ראוי לקריאה בעיון, אולם נביא כאן כמה מהדוגמאות והתובנות העיקריות של פרידמן.

פרידמן מדגיש את היקף הסיקור הלא פרופורציונאלי לה זוכה ישראל ביחס לשאר העולם:

כשהייתי כתב בסוכנות אי.פי., היו לסוכנות יותר מ-40 עובדים שסיקרו את ישראל והשטחים הפלסטיניים. מדובר באופן משמעותי ביותר כתבים ממספר הכתבים שהיו לאי.פי. בסין, רוסיה, או הודו, או בכל 50 מדינות אפריקה שמדרום לסהרה יחדיו. מדובר ביותר כתבים מאשר מספרם הכולל של עובדי איסוף החדשות בכל המדינות שבהן לבסוף פרצו ההתקוממויות של "האביב הערבי."

פרידמן מסביר כיצד הסיקור המוגבר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעלה את חשיבותו יותר מסכסוכים אחרים, גם אם באופן אובייקטיבי האלימות באותם סכסוכים (כגון בסוריה) היא הרבה יותר חריפה, עם מספר הרוגים גבוה בהרבה. אך ההטיה התקשורתית איננה מתבטאת רק במונחים של כמות, אלא גם במונחים של מהות הדיווח:

כתב זר שעובד בישראל מבין מהר שמה שחשוב בסיפור הישראלי-פלסטיני זה ישראל. אם אתם עוקבים אחרי דיווחי הזרם המרכזי בתקשורת, כמעט לא תוכלו למצוא ניתוחים אמתיים של החברה הפלסטינית או האידיאולוגיות שלה, פרופילים של קבוצות פלסטיניות חמושות או תחקירים על הממשלה הפלסטינית. אף אחד לא מתייחס ברצינות לפלסטינים כאחראים לגורלם… 

שחיתות, למשל, היא סוגיה שמאד מטרידה פלסטינים רבים החיים תחת שלטון הרשות הפלסטינית, אבל כשהצעתי פעם יחד עם עוד כתב מאמר בנושא, יודענו על ידי ראש הלשכה [של אי.פי] כי השחיתות הפלסטינית היא "לא הסיפור." (שחיתות ישראלית היתה, ואנחנו דיווחנו אודותיה בהרחבה.)

פעולותיה של ישראל מנותחות ומבוקרות, ועל כל פגם בחברה הישראלית מדווח באגרסיביות. בתקופה בת שבעה שבועות, מה-8 לנובמבר עד ה-16 לדצמבר,2011, החלטתי לספור את הסיפורים שיצאו מהלשכה שלנו אודות הכישלונות המוסריים המגוונים של החברה הישראלית – הצעות חוק שנועדו לדכא את התקשורת, השפעתם הגוברת של יהודים אורתודוקסים, מאחזים לא חוקיים, הפרדה מגדרית, וכן הלאה. ספרתי 27 כתבות נפרדות, ממוצע של סיפור כל יומיים. על פי הערכה שמרנית מאוד, מספר זה היה גבוה יותר ממספרם הכולל של כתבות ביקורתיות על הממשלה והחברה הפלסטינית, ובכלל זה האסלאמיסטים הטוטליטריים של החמאס, שפרסמה הלשכה שלנו בשלוש השנים שקדמו לתקופה זו.

לאחר שהציג את הבעיות המהותיות בסיקור ישראל, פרידמן מפרט גם בנושא ההטרדות להן זוכים הכתבים המדווחים מעזה. פרידמן איננו מתייחס רק למבצע "צוק איתן", אלא לסיקור התקשורתי באופן כללי:

לאחרונה התרבה השיח בנוגע לניסיונות החמאס לאיים על כתבים. כל אחד מוותיקי קהילת העיתונאים הזרים בארץ יודע כי ההפחדה היא אמתית, ואני ראיתי אותה בפועל בעצמי כעורך בדסק חדשות של אי.פי. במהלך הלחימה בעזה בשנת 2008-2009 אני מחקתי באופן אישי פרט עקרוני – שלוחמי חמאס היו לבושים כאזרחים ושנמנו כאזרחים בספירת המתים – בגלל איום על כתב שלנו בעזה. (המדיניות שהייתה אז, ונותרה בעינה, היא לא ליידע את הקוראים שהסיפור מצונזר אלא אם הצנזורה היא ישראלית. יותר מוקדם החודש, עורך החדשות של סוכנות אי.פי  בירושלים כתב ושלח לפרסום סיפור על ההפחדה של חמאס; הסיפור הושם בהקפאה עמוקה על ידי הממונים שלו, ולא פורסם.)

ולמרות עניין האיומים, פרידמן מסביר מדוע בכל זאת לא הם מהווים את ההסבר העיקרי לדיווח הסלקטיבי מעזה. באופן כללי התקשורת נעולה בתוך נרטיב מסוים, ומחפשת עובדות לחיזוק אותו נרטיב, תוך התעלמות מכל מה שמפריע לספר את הסיפור שעוצב מראש:

…אם מבקרי [העיתונאים] מדמיינים שעיתונאים ששים לדווח על החמאס, אך מוכשלים בידי בריונים ואיומים, זה בדרך כלל לא המצב. ישנן דרכים רבות ונמוכות סיכון לדווח על פעולות חמאס, אם הרצון לכך קיים: חתימת הדיווח מישראל, אי חתימת הדיווח כלל, או ציטוט ממקורות ישראליים. עיתונאים הם בעלי תושייה כאשר הם חפצים בכך.

העובדה היא שהאיומים של חמאס הן במידה רבה לא העניין, מכיוון שמעשיהם של הפלסטינים הם לא העניין: רוב העיתונאים בעזה מאמינים שתפקידם הוא לתעד את האלימות של ישראל כלפי אזרחים פלסטיניים. זו מהות הסיפור על ישראל. בנוסף, עיתונאים נמצאים תחת דד ליין ולעתים קרובות תחת סיכון, ורבים לא מדברים את השפה ובעלי אחיזה רופפת בלבד בנוגע למתרחש. הם תלויים בעמיתים ואנשי עזר פלסטינים אשר חוששים מהחמאס, תומכים בחמאס, או שניהם יחדיו…

 ה"נעילה" על נרטיב ספציפי מודגמת בסיפור משנת 2009, כאשר כתבים באי.פי. קיבלו מידע על תוכנית השלום שהציע ראש הממשלה אהוד אולמרט לפלסטינים. הכתבים קיבלו אישור לידיעה ממקורות פלסטינים וישראלים, ואחד מהם אף ראה את מפת החלוקה שאולמרט הציע. אך למרות זאת, בהוראת עורכים בכירים הסיפור לא פורסם:

חלק מאנשי הצוות זעמו, אבל זה לא עזר. הנרטיב שלנו היה שהפלסטינים הם המתונים והישראלים הם סרבנים, ויותר ויותר קיצוניים. דיווח על הצעתו של אולמרט – כמו התעמקות בנושא החמאס – היה גורם לנרטיב שלנו להראות כמו שטויות. וכך קיבלנו הנחייה להתעלם מהסיפור, וכך עשינו, במשך יותר משנה וחצי.

החלטה זו לימדה אותי לקח שצריך להיות ברור לצרכנים של הסיפור על ישראל:רבים מהאנשים שיחליטו מה אתה קורא ורואה מישראל רואים את תפקידם לא כמסבירני אלא כפוליטי. דיווח הוא נשק שנתון לשימושו של הצד אותו הם אוהבים. 

לפעמים הבחירה על מה לדווח חשובה יותר מהדיווח עצמו. העובדות מתאימות את עצמן לנרטיב, ולא הנרטיב לעובדות.

פרידמן מקדיש עוד מספר פסקאות לניתוח ההטיה האנטי-ישראלית בתקשורת. לדעתו, התקשורת העולמית נכשלת בכך שהיא מנתקת את הסכסוך המקומי של ישראל והפלסטינים מהקונטקסט הרחב של אירועים ותהפוכות אידיאולוגיות המתרחשות במזרח התיכון. בכך הדיון על הסכסוך מתעלם ממרכיב קריטי המשפיע על כל הפועלים בו.

המאמר ננעל באזהרה המופנית כלפי התקשורת וכלפי העולם כולו. הדיווח המוטה לא רק פוגע באמינות מקצוע העיתונות, אלא גם מסכן את העולם כולו.