מה יותר חשוב בעיני ה'ניו יורק טיימס', המקלובה באיפטר או רצח בנות משפחת די?

מאת גלעד עיני

כותרת הכתבה שהופיעה לאחרונה ב'ניו יורק טיימס', הייתה יכולה לתאר כמעט כל יום במזרח התיכון הסוער: "המתיחות דועכת בדרום לבנון אך מתגברת שוב בגדה המערבית ובישראל".

בשכונה הזאת, המתיחות מתגברת לעתים קרובות. היא עולה כשחיזבאללה בונה עמדות תצפית חדשות בקרבת גבולה הצפוני של ישראל. היא עולה כשמשרד החוץ הירדני מוחה כנגד ביקורי יהודים בהר הבית. היא עולה כשישראל מפציצה משלוחי נשק איראניים בסוריה.

ביום המסוים ההוא, מחבל פלסטיני טבח במשפחה יהודית.

הוא רצח את רינה די בת ה-15, את אחותה מאיה בת ה-20 ואת אימן לוסי, כשהן נסעו בבקעת הירדן ב-7 לאפריל. שעות לאחר מכן, התייר האיטלקי אלסנדרו פאריני נרצח בפיגוע דריסה בתל אביב.

הטרגדיה של משפחת די מדגימה את האובדן שגורם הטרור הפלסטיני, שהתגבר במהלך השנה האחרונה. בשנת 2023 לבדה, 19 בני אדם נהרגו בהתקפות בידי ערבים. שמונה-עשר מתוכם היו אזרחים. שליש מהם היו זוגות של אחים ואחיות צעירים: אשר ויעקב פלאי, בני 8 ו-6, נרצחו בפברואר. הלל ויגל יניב, בני 22 ו-20, נורו למוות שבועיים לאחר מכן. וכעת, האחיות די ואימן.

מדובר בסיפור מרתק ומרסק לבבות. ובכל זאת, ה'ניו יורק טיימס' לא הבליט את ההריגות הללו בכותרת העמומה שלו, שדיברה רק על "מתיחות". הוא לא דיווח על הפיגוע בהתאם לרמת החומרה שלו: רק 4 פסקאות מתוך 35 בכתבה התמקדו בפיגוע. העיתון לא הסב את תשומת לב הקוראים לדפוס הטראגי של אחים הנרצחים יחדיו.

העיתון אפילו לא הזכיר את שמות האחיות, מאיה ורינה די. לא זו בלבד שהוא לא ציין את שם אימן לוסי, כשהיא נפצעה באורח אנוש – הוא אף לא דיווח שהיא נפטרה לבסוף מפצעיה.

כמובן, כל אלה – סיפורים אנושיים, כותרות, פסקאות, פרטים אישיים – הם כלים המצויים בארסנל של העיתון ובעזרתם הוא יכול לתווך לקוראים את חשיבותו של הסיפור. או שהוא יכול לבחור שלא להשתמש בהם, ובכך לגמד את הסיפור.

למשל, באותו יום בו נערכה הלווייתה של לוסי די – שהתקיימה יומיים לאחר הלווייתן של שתי בנותיה, מאיה ורינה – ה'טיימס' פרסם סיפור אנושי… על האוכל הפלסטיני. הקוראים זכו להכיר כמה משפחות פלסטיניות בשמן, לחזות בתמונותיהן, לקרוא מה יש להן לומר וללמוד אודות רגשותיהן.

מדובר בנושא ראוי לכתיבה – כפי שהוא היה כשה'טיימס' פרסם כתבה אחרת על אוכל פלסטיני לפני כמה חודשים, וגם כמה חודשים לפני הפעם ההיא – אך הוא מעלה שאלות הנוגעות לסדר העדיפויות של העיתון. הכיצד אנחנו שומעים יותר מהאחיות טאלה וגליה אבו-חוסיין אודות האופן בו אימן ארגנה את האורז, העוף והירקות על הצלחת, מאשר אנו שומעים ממישהו מבני משפחת די אודות הטרור שקרע את חייהם. המילה 'מקלובה' מופיעה במספר כפול של פסקאות לעומת הפיגוע בו נהרגו בנות משפחת די.

כותרות ה'ניו יורק טיימס' השנה מעלות שאלות דומות. למרות שטרוריסטים פלסטינים הרגו 19 בני אדם השנה עד כה, כחלק מגל הטרור שמסלים את הסכסוך יותר מכל גורם אחר, לא הייתה כותרת אחת שסיפרה על רצח ישראלים וציינה את זהותם הפלסטינית של המפגעים.

ישנה הכותרת על "המתיחות", אודות הפיגועים האחרונים בהם נרצחו ארבעה. הפיגועים בהם נהרגו אלן גנלס ואור אשכר נקברו בתחתית הכתבות (והכותרות) שעוסקות בהפגנות ההמוניות נגד הממשלה. רצח האחים יניב דווח תחת הכותרת " אלימות מתפרצת בגדה המערבית בעת שגורמים רשמיים מתחייבים לפעול להרגעת השטח". רצח האחים פלאי דווח תחת הכותרת "לפחות שני הרוגים כתוצאה מנהג שהתנגש בתחנת אוטובוס במזרח ירושלים". והרצח ההמוני ליד בית כנסת בירושלים תחת הכותרת "לפחות שבעה נהרגו בהתקפה באזור יהודי במזרח ירושלים".

השוו את הכותרת האחרונה לכמה כותרות אחרות מהשנה, העוסקות בפלסטינים שנהרגו בהתנגשויות עם ישראלים: "פשיטה ישראלית על עיר בגדה המערבית הורגת תשעה פלסטינים"; "פשיטה ישראלית הרגה לפחות 5 פלסטינים בגדה המערבית"; "לפחות 10 פלסטינים נהרגו במהלך פשיטה ישראלית בגדה המערבית"; "שישה פלסטינית נהרגו בפשיטה ישראלית בגדה המערבית".

בניגוד לסיקור פיגועי הטרור הפלסטינים, כל אחת מהכותרות לעיל מדגישה כי מדובר ב"פשיטה ישראלית" כגורם למותם של פלסטינים. אף אחת מהן לא מציינת כי מקרי המוות היו תוצאה של קרבות יריות בין חמושים פלסטינים לחיילים ישראלים. כל אחת מהכותרות הינה החלטה של העיתון לגבי מה יש להדגיש לקוראים, ומה יש להצניע מעיניהם.

העיתון יכול למצוא דרכים לתרץ את חוסר העקביות שלו. בהחלט, תנועת המחאה הישראלית ראויה לדיווח ולכותרות, כך שניתן לטעון שיש הצדקה לכך שהדיווח אודותיה בא על חשבון סיפורם של אלן גנלס ואור אשכר. זהותן של בנות משפחת די אושרה לפרסום רק יום לאחר הפיגוע – אז כיצד ה'טיימס' יכול היה לפרסם את שמותיהן? ב-2022, העיתון פרסם מדי פעם כותרות שעסקו במפורש באלימות פלסטינית.

אך גם כשלוקחים בחשבון את התירוצים, הדפוס הבעייתי עומד בעינו. עמודי העיתון מגמדים בעקביות את האלימות הפלסטינית. סכין פרפר בה השתמש תוקף פלסטיני כונתה "סכין של הצופים"; ולמרות סרטון וידאו ברור של התוקף עם הסכין, העיתון העלה ספקות בנוגע להאם הוא באמת היה חמוש. ארגון הטרור הרצחני של אבו-נידאל כונה "ארגון שחרור פלסטיני". חמושים פלסטינים נקראו "מפגינים". נאום אנטישמי של יו"ר הרשות הפלסטינית תואר כ"הרצאה בהיסטוריה". תשלומי הרשות למחבלים כלואים בוטלה כלאחר יד כ"תיאוריית קונספירציה ימנית". הברית של המנהיג הערבי הפלסטיני האנטישמי עם הנאצים טויחה כ"אנטי-ציונות" גרידא.

בינתיים, אלימות ישראלית מקבלת לעתים קרובות הדגשה יתרה. כשצעירים ישראלים גזענים היכו קשות את הנער הפלסטיני ג'מאל ג'ולאני, שכיום הוא בריא ושלם, הסיפור הוצג באופן חוזר ונשנה ובהבלטה ב'ניו יורק טיימס'. אך שנה קודם לכן, כשמחבלים פלסטינים צעירים טבחו באכזריות בחמישה מבני ובנות משפחת פוגל, כולל תינוקת בת שלושה חודשים, ילד בן 4 וילד בן 11 ביחד עם הוריהם, הסיפור נקבר ולא סופר באופן בולט.  

כשלאחר מקרה נדיר של טרור ישראלי-יהודי, אימו הפלסטינית של הילד שנרצח נפטרה מפצעיה, מותה סוקר ב'טיימס' בשתי כתבות נפרדות. מותה של ריהאם דוואבשה אכן היה טרגדיה קשה. אך העיתון מעולם לא הזכיר את לוסי די, אמא יהודייה שנפטרה יומיים לאחר שבנותיה נהרגו. שמה לא צוין ודבר מותה לא דווח לקוראי העיתון. האם מדובר בטרגדיה במשקל קל יותר, לדעתם המקצועית של עורכי העיתון?

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. תרגם לעברית: שלומי בן מאיר.