מי אשם ברצח השר זאבי? אורי משגב טוען ב'הארץ' שרצח זאבי היה נמנע לולא חיסלה ישראל מנהיג פוליטי פלסטיני. את טענתו זו הוא מבסס על קביעה שקרית, החושפת בורות מביכה בתולדות הסכסוך חנן עמיאור | 06.11.16 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס ביום חמישי האחרון שטח העיתונאי אורי משגב ב'הארץ' את התנגדותו להנצחה הממלכתית של השר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי) (טרנספר ואונס הם מורשת?, 3.11) במאמרו האשים משגב במשתמע את ממשלת ישראל בכלל ואת זאבי עצמו בפרט, ברצח השר. כך משגב: רציחתו היתה נקמה ישירה על ההתנקשות בחייו של אבו עלי מוסטפא, מזכ"ל החזית העממית, במסגרת מדיניות החיסולים שבה כמובן תמך זאבי בכל מאודו. עד הוצאתו להורג של מוסטפא לא ניסו מחבלים פלסטינים להתנקש בפוליטיקאים ישראלים, למעט אחד: הרב הגזען מאיר כהנא כלומר, לטענת משגב אלמלא היתה ישראל מתנקשת בחייו של אבו עלי מוסטפא, לא היתה מתבצעת "נקמה ישירה" כלשונו, וההתנקשות ברב כהנא היתה נותרת בגדר אירוע חריג. יוצא מהכלל שלא מלמד על הכלל. ובמילים פשוטות: לא רק שאנחנו התחלנו עם התנקשויות באישים פוליטיים, גנדי אף תמך בזה בכל מאודו. נניח לרגע בצד את ההקבלה שעורך משגב בין פוליטיקאים ישראלים לבין מוסטפא, (טרוריסט רצחני ופעיל מאד, שעיקר עיסוקו פיגועים המוניים באמצעות מלכוד מכוניות ואופנועים בריכוזי אוכלוסיה), ונתרכז בבעיה העיקרית במאמר: מי שכותב בעיתון ש"עד הוצאתו להורג של מוסטפא לא ניסו מחבלים פלסטינים להתנקש בפוליטיקאים ישראלים", מסגיר בורות מבישה בתולדות הסכסוך. כמוהו העורכים שאישרו את המאמר לפרסום. השימוש בקביעה זו כדי להאשים את ישראל ברצח, שהרי אלמלא התחילה עם התנקשויות באישים פוליטיים כמוסטפא, לא היה צורך ב"נקמה ישירה", כבר הופך את המבנה של משגב ועורכיו לדו קומתי: קומה ראשונה בורות ושקרים, קומה שניה נבזות וזדון. לגופו של עניין, קביעתו של משגב אינה עומדת במבחן המציאות, כולל המציאות הקרובה ביותר להתנקשות בחיי אבו עלי מוסטפא. חודשיים בלבד לפני אותה התנקשות, חולץ שר התשתיות אביגדור ליברמן מביתו בנוקדים באמצע הלילה במסוק, בשל התרעה חמה על כוונה להתנקש בחייו. משפחתו מולטה מהבית ברכב משוריין. חודש לפני כן, באפריל 2001, הוכרז בעיתונות הערבית פרס בן מיליון דינאר, (שישה מיליוני שקלים של אותם ימים), על ראשו של מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, לאחר התבטאות חריפה שלו בגנות הפלסטינים. פחות משנה לפני ההתנקשות באבו עלי מוסטפא, הקים ארגון 'התנזים' יחידת מתאבדים מיוחדת שיעודה היחיד היה התנקשות באישים פוליטיים בישראל, אבל גם בהקמתה לא היה שום דבר חדש. ניסיונות ההתנקשות של מחבלים פלסטינים בפוליטיקאים ישראלים, החלו עוד לפני קום המדינה, ומאז לא פסקו. הנה מקבץ קטן מההיסטוריה של עשרות ניסיונות ההתנקשות של הפלסטינים בפוליטיקאים ישראלים, אלו שלטענת אורי משגב מעולם לא קרו, וישראל היא שהתחילה בהם: דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים בתקופת המנדט, לא יצא מפתח ביתו ללא ליווי משטרתי במשך שנתיים תמימות במהלך שנות הארבעים, בשל כוונת "כנופיות ערביות" להתנקש בחייו. ניסיון התנקשות של פלסטינים בחייו של ראש הממשלה לוי אשכול סוכל ביוני 1964. כעבור כחמש שנים, במאי 1969, חשפו שירותי הביטחון של שוודיה קשר להתנקשות בחייו של דוד בן גוריון. כעבור חודשים אחדים ניצל גם שר הביטחון משה דיין, מהתנקשות באמצעות השלכת שלושה רימוני יד לעבר בית בו שהה בעיר עזה. ביקור של יו"ר האופוזיציה מנחם בגין בלונדון בינואר 1972 קוצר ואסיפה פומבית וכן סעודה חגיגית בהשתתפותו בבית מלון יהודי בוטלו, עקב התרעה חמה על כוונת טרוריסטים פלסטיניים להתנקש בחייו. בינואר 1973 נחשפה תוכנית של מחבלים פלסטיניים להתנקש בחיי ראש הממשלה גולדה מאיר בעת ביקור בפריז. בספטמבר אותה שנה ניצל גם סגן ראש הממשלה, ח"כ יגאל אלון, מניסיון התנקשות בעת שערך ביקור ממלכתי בדנמרק. ביולי 1980 נעצרו ארבעה מחבלים פלסטינים שתכננו להתנקש בחייו של שר החקלאות אריאל שרון. שנה לאחר מכן נחשפו מזימות להתנקש בחברון בחיי מנהיג המתנחלים הרב לוינגר, ובחיי ראש הממשלה מנחם בגין בעת שביקר בוושינגטון. (בעיתונות האמריקנית דווח על חשיפת "חומר נפץ בכמות מספיקה לפיצוץ גוש בניינים שלם"). ביוני 1982 ארבו מחבלים פלסטיניים לשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב בפתח בית מלון בו שהה, וירו מטווח אפס צרור ארוך לתוך ראשו. 20 שנה שכב ארגוב בבית חולים משותק מהצוואר ומטה עד שנפטר מפצעיו. בינואר 1986 חשף ה CIA מזימה פלסטינית להתנקש בחיי ראש הממשלה שמעון פרס בעת ביקור באירופה. ביולי 1988 זומן מחבל פלסטיני לפגישה דחופה בהונגריה, שם נאמר לו שמפקד הפתח יאסר ערפאת הטיל עליו משימה אישית להשתלט על ביתו של ח"כ רפאל איתן (רפול) במושב תל עדשים ולרוצחו. כעבור שנה הואשמו שני פלסטינים תושבי עזה ועוד פלסטיני תושב רהט, בניסיון להתנקש בחיי ראש הממשלה יצחק שמיר בעת שביקר ברהט. שנת 1991 היתה עמוסה במיוחד: בחודש יוני סיכל שירות הביטחון ההונגרי ניסיון התנקשות בנשיא המדינה חיים הרצוג, בעת ביקור בבודפשט. חודש מאוחר יותר נתפסה חוליית פתח שתכננה להתנקש ליד יריחו בחייו של שר החוץ דוד לוי, בירי על מכוניתו בעת שיעבור ליד העיר בדרכו חזרה מעבודתו בירושלים לביתו בבית שאן, (אגב, שנה קודם לכן נחשפה מזימה פלסטינית להתנקש בחיי בנו, ג'קי לוי, המועמד לראשות עיריית בית שאן). באוקטובר ניצלה סגנית שר המדע, ח"כ גאולה כהן, מהתנקשות באמצעות הרעלת מזונה בעת שאושפזה בבית חולים בירושלים. כעבור כחודשיים הורה הפתח להתנקש בחייו של ראש עיריית עפולה, ח"כ עובדיה עלי, באמצעות הצבת מכונית תופת בפתח בניין העירייה. ביולי 1993 הודה בבית המשפט רפאל אברהם, תושב ראשון לציון, שקיבל מאש"ף 31 אלף דולר ונשלח בשמם להתנקש בחייהם של ראש הממשלה, יצחק רבין, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, וחברי הכנסת אריאל שרון ורפאל איתן. מפעיליו באש"ף הבטיחו לו שיהפכו אותו למיליונר לאחר שיבצע את סדרת ההתנקשויות. ניתן להמשיך עוד ועוד, אבל דומה שהעניין הובהר. קביעתו של אורי משגב, לפיה "עד הוצאתו להורג של מוסטפא לא ניסו הפלסטינים להתנקש בחיי פוליטיקאים ישראלים", אותה קבע כדי לטעון במובלע שישראל אשמה ברצח זאבי, כיוון ש"היא התחילה", היא טענה הבלותית ושקרית. תגובת אורי משגב: ביקשתי ממך לא להתקשר אלי יותר, זוכר? (משגב מזכיר בתגובתו אירוע בו נחשף ב'פרספקטיבה' כמי שכתב ב'הארץ' מאמר שלם על הספר 'מובי דיק', בלי שבכלל קרא אותו)
התגובה של אורי משגב מעידה עליו יותר מכול המאמר. התנהלותו אופיינית לחבורת נביאי הצדק, האמת והתבונה במגדלור שוקן, שאינם מסוגלים להתמודד באופן ענייני עם בקורת. הגב