מי התחיל במלחמה?

עקיבא אלדר מספק לקוראיו דוגמא חדשה לראיית המציאות הסלקטיבית הבאה לידי ביטוי בכתיבתו.

בטור בו הוא נוזף במנהיגי ישראל על שלא קיבלו עד היום את יוזמת השלום של הליגה הערבית ("עוד הזדמנות להחמיץ הזדמנות", "הארץ", 28.3.11) הוא כותב את המשפט הבא:

תחת שלום עם כל מדינות ערב, אריאל שרון פתח למחרת הפסגה [של הליגה הערבית] במלחמה עם הפלסטינים. בתגובה על רצח 30 ישראלים בפיגוע החמאס במלון פארק בנתניה בליל הסדר, הוא שלח את צה"ל לכבוש מחדש את השטחים (מבצע "חומת מגן").

זוהי דרך מעניינת להסתכל על המציאות. אם מבצע "חומת מגן" נחשב לפתיחת מלחמה נגד הפלסטינים, כיצד מגדיר אלדר את מתקפת הטרור נגד ישראל שנמשכה במשך שנה וחצי טרם תחילת המבצע? האם הרצח והקטל של ישראלים באוטובוסים, בתי קפה ופיצריות, וירי טילים ורקטות אל ישובי ישראל – פעולות אשר החלו בראשית שנת 2001 – נחשבים כחלק מסדר היום הנורמאלי על פי אלדר?

המשפט של אלדר משקף תפיסת עולם לפיה אלימות ממוסדת ושיטתית של הפלסטינים נגד ישראלים היא דבר טבעי ומקובל, אך כשישראל מגיבה (לאחר שכ-135 ישראלים נרצחו בחודש אחד) ותוקפת בחזרה על מנת להגן על אזרחיה, ולא על מנת לרצוח באופן חסר אבחנה אזרחים חפים מפשע, מדובר ב"פתיחת מלחמה".

ובכן, המלחמה החלה הרבה לפני כן. אם עקיבא אלדר היה מתעסק בכתיבת עובדות ולא בבחירה סלקטיבית שלהן, אולי היה מנסח את הדברים מעט אחרת.