מכתב רשמי לשופט גולדסטון כבוד השופט גולדסטון, האשמת תכופות את מבקריך בכך שהם תוקפים אותך אישית במקום להתמודד עם תוכן הדו"ח שהכין צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה, שבראשו עמדת. יש לי כמה שאלות ספציפיות באשר לתוכן הדו"ח, והן עולות מהצהרות שניתנו בו ומהערותיך עליהן ב-5 בנובמבר באוניברסיטת ברנדייס. כולי תקווה שתבהיר את הנקודות הללו ותיתן מענה לדאגותיי. ריקי הולנדר | 29.12.09 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס כבוד השופט גולדסטון, האשמת תכופות את מבקריך בכך שהם תוקפים אותך אישית במקום להתמודד עם תוכן הדו"ח שהכין צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה, שבראשו עמדת. יש לי כמה שאלות ספציפיות באשר לתוכן הדו"ח, והן עולות מהצהרות שניתנו בו ומהערותיך עליהן ב-5 בנובמבר באוניברסיטת ברנדייס. כולי תקווה שתבהיר את הנקודות הללו ותיתן מענה לדאגותיי. מסקנת הדו"ח היא שייתכן שישראל אשמה בפשעי מלחמה על בסיס ההנחה שצה"ל תקף אזרחים בכוונה תחילה. בכדי להגיע למסקנה זו התעלם הדו"ח או הפחית מערכן של ראיות שסתרו את אותה הנחה, אך בחר שלא להתעלם מחולשת העדויות והראיות שייחסו לישראל הרג אזרחים מכוון. הדבר מעלה את השאלות האלה: שאלות בנוגע לטחנת הקמח "אל-באדר" ומניעת מזון מאזרחים במהלך הדיון [באוניברסיטת ברנדייס], הזכרת את הנזק לטחנת קמח בעזה (טחנת הקמח "אל-באדר") כאחד המקרים ששכנעו אותך שהייתה פגיעה מכוונת באזרחים. הדו"ח מפורט עוד יותר ומציין שהטחנה הותקפה "כדי למנוע מזון מהאוכלוסייה האזרחית" – פעולה שהדו"ח מאשים כי ייתכן שהיא נחשבת ל"פשע מלחמה". א. איך תסביר את העובדה שישראל העבירה 14,208 טונות של קמח לעזה במהלך המלחמה – ממוצע של 618 טונות ליום? לא רק שכמות זו גדולה יותר מ-220 הטונות שמטחנת אל-באדר מסוגלת לייצר ביום, אלא היא גם גדולה מ-450 הטונות ליום, שהיא הכמות היומית הנצרכת בעזה ע"פ האו"ם ותכנית המזון העולמית? אילו היה המניע של ישראל למנוע קמח מאזרחים פלסטינים מדוע אפשרה יבוא של כמות הגדולה פי 3 מזו שייצרה הטחנה שנהרסה? ב. יתרה מכך, איך אפשר לטעון שישראל מונעת מזון מהאוכלוסייה האזרחית בכוונה תחילה, לנוכח העובדה שישראל יזמה הפסקות אש הומניטריות יומיות במהלך המלחמה כדי לאפשר מעבר סחורות הומניטריות? ג. למה לא חקרה הוועדה או לא הזכירה את העובדה שחמאס החרים פעמים רבות משלוחי ציוד הומניטרי שנשלחו לעזה מישראל, והפריעו לחלוקתם במידה כזו שמזכ"ל האו"ם, באן קי מון, פרסם דרישה מהארגון להפשיר את הסחורות? (ראה, לדוגמה, "חמאס משתלט על משאיות סיוע ומוכר את הסחורות" ו-"הצהרות מפי מזכ"ל האו"ם, הדורש הפשרה מידית של הסחורות ההומניטריות שנתפסו בידי חמאס") הדו"ח מציין (בפסקה 933) ש"מטרת התקיפה, אם לא צבאית, הייתה יכולה להיות אך ורק להשמיד את היכולת המקומית לייצר קמח". ואולם, היות שהיכולת המקומית לייצר קמח תלויה בכל מקרה ביבוא חיטה, ישראל לא הייתה חייבת לבצע תקיפה אווירית למטרה זו. אם מטרת ישראל הייתה למנוע מהעזתים את "היכולת המקומית לייצר קמח", היא הייתה יכולה לעצור את משלוחי התבואה לעזה – פעולה שלא ננקטה. להפך – ישראל אפשרה מעבר של תבואה וקמח לתוך עזה. ד. לאור עובדות אלו, ולאור העובדה שהדו"ח ציין (פסקה 929) ש"הבניין היה אחד הגבוהים באזור והיה יכול לשמש עמדת תצפית טובה…", האם לא ייתכן שהתקיפה בוצעה כדי למנוע ירי או תצפיות של חמאס? אם הוועדה זנחה את האפשרות הזאת כאשר התבססה אך ורק על עדותו של בעל הטחנה, האם אינך חושב שנדרשה התחשבות בנסיבות העדות? אולי הוא הגן על פעילי חמאס מתוך פחד מנקמה אילו היה מפליל אותם? שאלות בנוגע למסגד אל-מקדמה והשימוש הצבאי במסגדים במהלך הדיון באוניברסיטת ברנדייס, ציינת את הירי על מסגד אל-מקדמה כתקיפה נוספת שהשפיעה עליך ושכנעה אותך שישראל תקפה אזרחים בכוונה תחילה. תיארת בוודאות מוחלטת – למרות הכחשת ישראל – שאזרחים שנאספו להתפלל במסגד הותקפו במהלך תפילה גדולה (משולבת) מטיל שירו "כוחות קרקעיים של צה"ל" (אפילו תיקנת את שימושך במילה "ייתכן" כדי להציג האשמה זו כמוחלטת). לא היה ספק, כך אמרת, שלא היו פיצוצים משניים שהיו מצביעים על כך שהמסגד מולכד או שימש לאחסון חומרי נפץ. הדו"ח, באופן דומה, מקדיש 27 פסקות (21 פסקות, ועוד 6 פסקות נפרדות) למקרה הנ"ל והופך אותו לבסיס התיאוריה שישראל אשמה בביצוע פשעי מלחמה עקב תקיפת מבני תפילה. בעוד הדו"ח מתייחס להאשמות בדבר שימוש במסגד למטרות צבאיות, ומציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שהפלסטינים עשו שימוש צבאי במסגדים אחרים, הוועדה בחרה שלא לחקור את פשעי המלחמה הפלסטיניים האפשריים הללו, ודחתה או התעלמה מעדויות וראיות זמינות המעידות שכך באמת היה. במקום זאת הסיקה הוועדה (פסקה 486): "אין אנו יכולים לקבוע בדבר ההאשמה הכללית שקבוצות פלסטיניות חמושות השתמשו במסגדים למטרות צבאיות". היא מנסה להטיל ספק באפשרות זו על ידי הוספת הערה שבה נאמר: "באחד המקרים שחקרנו תקיפה ישראלית על מסגד, לא נמצאו ראיות שנעשה שימוש כזה באותו מסגד". ע"פ הדו"ח, המסקנות לגבי מסגד אל-מקדמה מבוססות על עדויות מפי עדי ראייה שהיו בתוך המסגד בעת שהופצץ, ומפי קרובי משפחה של הרוגים שסיפקו עדויות על המהומה שהתרחשה לאחר התקיפה. נוסף על כך, הוועדה ביקרה במקום חצי שנה לאחר האירוע כדי לתעד ראיות להרס וקיבלה תצלומים שצולמו, כביכול, מיד לאחר האירוע (למה תצלומים אלו נחשבו לאמינים בעיני הוועדה, בעוד תצלומים המעידים שהיה מצבור נשק במסגד ג'בלייה נחשבו לא אמינים דיים לקבוע שהמסגד שימש למצבור נשק?) ואולם, ללא קשר לאמינות העדויות והראיות, ניכר שהיה חוסר בהירות משמעותי בנוגע לנסיבות האירועים. העדויות והראיות שתיארה הוועדה נוגעים רק לנזק שנגרם למסגד ולפציעות שנגרמו לאנשים. לא היו כל ראיות שהעידו מי ירה את הטיל, מאין הוא נורה, או אפילו באיזה נשק. (העדים, כמובן, לא יכלו לקבוע זאת מנקודת מבטם. הדו"ח, בפסקה 828 מציין בערפול "משהו" ש"חדר את הבטון" מחוץ לפתח המסגד, ובפסקה 829, ישנה התייחסות ל"קוביות מתכת קטנות" שחדרו לקיר במסגד. בפסקה 836 נכתב: "הוועדה אינה יכולה לומר מאיזה כלי טיס או נשק מוטס בוצע הירי". ובהתבסס על קביעתך במהלך הדיון כי הטיל נורה בידי כוח קרקעי, ישנו הרושם שלוועדה לא ברור אפילו אם טיל אוויר-קרקע או טיל קרקע-קרקע הוא שגרם לנזק במסגד). א. לנוכח המהומה והבלבול בנוגע לאירוע, ולנוכח חוסר המידע לגבי סוג הנשק, מיקומו ומי שירה אותו, איך אתה מסוגל לשדר ודאות כזאת לגבי נסיבות האירוע, ועל אחת כמה וכמה לגבי מניעיו של היורה? ישנן גם עובדות חשובות אחרות שיש לשקול: ישנה סברה שחמאס מחזיק בנשק נ"ט מתקדם, כמו טילי קונקורס, קורנט, וסאגר. מתוך 15 בני אדם שמוצגים בדו"ח כאזרחים חפים מפשע שנהרגו באירוע, חמישה מסווגים באתר חמאס כפעילים בגדודי עיז א-דין אל קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, ושניים אחרים היו פעילים בגדודי אל-קודס, זרוע הטרור של הג'יהאד האיסלמי. משמעות הדבר היא שכמעט חצי מההרוגים לחמו נגד ישראל. אחד מהם, אחמד אבו איטה מגדודי עיז א-דין אל קסאם, נכנס למסגד אל-מקדמה, כך פורסם, כדי "לפגוש חברים". (הפרסומים באתר חמאס כוללים קורות חיים אישיות, קורות חיים צבאיות, ופרטים על המשימות הספציפיות שהחמוש ביצע נגד ישראל, בהן הכנה ושיגור של פצצות מרגמה ורקטות לעבר ישראל, חפירת מנהרות לשימוש הגדודים, לחימה בחיילי צה"ל, וכו'. ראה "איך ועדת גולדסטון ממעיטה בערך איום חמאס על אזרחים פלסטינים" ע"י אל"מ יהונתן דחוח-הלוי ומקורות חמאס המצוטטים בו. רמת הפירוט באשר לחמושים אלו מבטלת את האפשרות שהם "אומצו" כ"שַהידים" לאחר מעשה). ב. באופן פרטני יותר, לאור המידע הנ"ל, איך הינך מסוגל לקבוע: 1. שישראל ירתה את הטיל, ולא חמוש מהחמאס או הג'יהאד האיסלמי הוא שירה (או ירה בטעות) את הטיל? 2. שבהנחה כי היה מדובר בטיל ישראלי, הוא לא כוון כנגד חמושים שהתאספו בפתח המסגד? היות שכה רבים מההרוגים היו חמושי חמאס וג'יהאד איסלמי, ושהמסגד סווג כמקום אספה, איך אתה יכול לשלול את העובדה שהחמושים התאספו סמוך למקום (בפתח המסגד)? 3. שהיורים ידעו שהמסגד היה מלא מתפללים, או שאכן הייתה במקום תפילה באותו הזמן? ג. לאור התעקשות הדו"ח ש"הדיוק והתחכום של צה"ל" הובילו למסקנה שישראל תקפה את המסגד בכוונה, ולאור התיאור המופיע בדו"ח עצמו שהטיל לא פגע ישירות במסגד – ע"פ הדו"ח, הוא פגע מחוץ למסגד, ממצא שתומך לחלוטין בהכחשת ישראל שירתה על המסגד – איך אתה מסוגל לקבוע שהאנשים בתוך המסגד היו מטרת התקיפה? כמובן, אילו היה זה מקרה שבו ישראל תקפה מתפללים בכוונה, היה הטיל המדויק פוגע במסגד עצמו, ולא מחוץ למסגד. ד. למה נמנעה הוועדה מלהסיק מסקנה ברורה בדבר השימוש הצבאי שעשו קבוצות חמושות של חמאס במסגדים, והתעלמה מראיות התומכות בכך (או דחתה אותן)? ושתי שאלות נוספות: ה. באופן פרטני יותר, למה הוועדה "לא הייתה מסוגלת לחקור את ההאשמה בדבר שימוש של קבוצות פלסטיניות במסגדים למטרת אכסנת נשק"? ולמה היא התעלמה מראיות וידאו זמינות בדבר פיצוצים משניים במסגדים, המעידים על מצבורי נשק במקום? ו. היות שהוועדה קבעה שהצהרות של בוגרי המכינה הקדם צבאית ע"ש יצחק רבין הן "אימות משמעותי" ל"מגמה" המעידה על מעשים פסולים, כביכול, של צה"ל, למה הצהרותיהם בדבר "ירי חמושים פלסטינים שהתמקמו במסגדים" לא נחשבו לאימות משמעותי לעובדה שהפלסטינים שיגרו התקפות מתוך מסגדים? (שוב, הוועדה לא פסלה זאת ולא הגיעה למסקנה שכך היה). שאלות בנוגע לדחיית האשמות שפלסטינים לחמו בלבוש אזרחי, או השתמשו בבתי חולים ואמבולנסים למטרות צבאיות א. בפסקאות 495 ו-1953 הדו"ח קובע שהוועדה "לא מצאה כל ראיות שחברים בקבוצות פלסטיניות חמושות לחמו בלבוש אזרחי". ואולם, עיתונאים רבים בעזה ועדי ראייה פלסטיניים תיארו חמושים פלסטינים בלבוש אזרחי. עדויות אלו צוטטו בכתבות חדשותיות ופורסמו בעיתונים הגדולים בעולם (ראה פרטים בדו"ח המצורף). למה לא חקרה הוועדה עדים פלסטינים או עיתונאים שסיפקו תיאורים מפורטים לכך? ב. כמו כן, למה בחרה הוועדה להתעלם מראיות וידאו זמינות ומדיווחים חדשותיים המראים פלסטינים מכוונים אזרחים לאזור שממנו שוגרו התקפות? (ראה פרטים בדו"ח המצורף). הוועדה קבעה, לפיכך (בפסקאות 494, ו-1593), שהיא לא מצאה ראיות המעידות שכך קרה. ג. הדו"ח קובע בפסקה 487 ש"הוועדה לא מצאה ראיות התומכות בהאשמות שהרשויות בעזה או קבוצות חמושות פלסטיניות השתמשו בבתי חולים כדי לגונן על פעילויות צבאיות, או שנעשה שימוש באמבולנסים להסיע חמושים או לפעילויות צבאיות אחרות". 1. למה בחרה הוועדה שלא לבקר בבית החולים אל-שיפא או לחקור את ההאשמות שמנהיגי וחמושי חמאס השתמשו בבית החולים כבסיס, במיוחד לאור עדות של חמוש מהג'יהאד האיסלאמי שנתפס ולאור הקביעה של המודיעין הישראלי שחמאס השתמש בבית החולים אל-שיפא כמקום מפגש וכמרכז לפיזור כוחות? (העדות מסוכמת באנגלית באתר השב"כ. ממצאי המודיעין נמצאים בכתבה הזאת). האשמות חמורות כאלו בהחלט מצריכות חקירה נוספת. 2. למה בחרה הוועדה להתעלם מקביעתו של העד הפלסטיני מאגה אל-רחמה (אשר העידה שאנשי חמאס השתמשו בבית החולים אל-קודס ובאמבולנסים. היא צוטטה במאמר של לורנזו קרמונסי בעיתון האיטלקי קורייר דלה סרה)? אפילו אם הוועדה לא רצתה להסתמך על מאמר יחיד בעיתון, למה לא בוצע מחקר נוסף עם העד או עם העיתונאי בדבר האשמות חמורות כאלה, שהיו יכולות להשפיע על מסקנות החקירה? שאלות לגבי קבלת עדויות פלסטיניות שקריות וסותרות כ"אמינות ומהימנות" לאור העובדה שהמרכז הפלסטיני לזכויות אדם תיעד "התנגשויות חמושות" בין "לוחמי התנגדות" לחיילי צה"ל באזור זייתון (ראה פרטים בדו"ח המצורף), למה סיווגה הוועדה את עדותו הסותרת של ועאל אל-סמוני שזייתון היה "אזור פציפיסטי" נטול "פעולות התנגדות כלשהן", כעדות "אמינה ומהימנה"? האם הוועדה מחשיבה את התיעוד של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם לתיעוד לא אמין ולא מהימן? אף שיש לנו עוד שאלות רבות בדבר אי-התאמה, סתירות, ומוסר כפול בדו"ח הוועדה, אנו מגבילים את שאלותינו כעת כדי לאפשר לך לענות בזהירות. אנו מצרפים את מחקרנו, המספק פרטים התומכים בשאלותינו למכתב זה. אנו מצפים לתגובתך. בברכה, ריקי הולנדר הוועדה לדיוק בדיווח המזרח התיכון באמריקה (קאמרה) השופט גולדסטון "עונה" למכתב קאמרה השופט גולדסטון ניסה להגן על הדו"ח שלו בעקביות בטענה ש"איש לא היה מסוגל להראות טעות בתוכן הדו"ח או בממצאיו" (ראו, לדוגמה, את הסנדיי טיימס הדרום אפריקאי, 15 בנובמבר), אולם כשהשופט עמד לפני השאלות המוצגות לעיל, כיצד הוא הגיב? בתשובה לשיחת טלפון עם קאמרה ב-7 בדצמבר כדי לברר אם השופט קיבל את מכתבנו,השיב גולדסטון: לכבוד הגברת הולנדר, אני מאשר את קבלת מכתבך. אין לי שום כוונה לענות למכתבך הפתוח. בברכה, ריצ'ארד גולדסטון באקט של מוסר כפול היאה לדו"ח שלו, השופט גולדסטון מסרב לענות לשאלות או לספק הבהרות על תוכן הדו"ח של ועדתו וממצאיו, אולם הוא מבקר בחריפות את ישראל על שסירבה לשתף פעולה או לענות לשאלות של חוקריו.