מסע ההכפשה של עמירה הס מעלה הילוך

כל מי שעוקב אחרי כתיבתה של עמירה הס מעיתון "הארץ" יודע שמאמריה מאופיינים בהזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני. הוסיפו לכך את המנטרה הקבועה של "הארץ" על פיה ישראל אשמה בכל רעה חולה באזורינו וקיבלתם מאמר מזוקק המכיל את כל המרכיבים הנחוצים על מנת להתקבל לעיתון המכובד ("רמאללה ועזה מחכות", 25.3.10 ).

כך כותבת הס על מה שהישראלים חושבים לכאורה בימים אלה:

הדיפלומטים שלנו מגורשים? הממשל האמריקאי כועס? נרכין את הראש לדקה, הסערה תחלוף ונתקבל למועדון הכבוד של OECD. העיקר שמדיניות ההפרדה הישראלית העיקשת הצליחה, ונוצר מצב של שתי ישויות פלסטיניות יריבות.  [הדגשה שלנו]

אם לא הבנתם, הסיבה שהפתח שולט בגדה והחמאס שולט בעזה היא בגלל "מדיניות ההפרדה הישראלית". כלומר, ישראל לא באמת אפשרה לחמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית בינואר 2006, ובגלל ישראל החמאס השתלט בצורה אלימה על רצועת עזה בקיץ 2007, וישראל אחראית לכך שהחמאס רדף ורצח מאות פעילי פתח, זרק אותם מבניינים והתעלל בהם עד שחלקם התחננו לקבל מקלט בישראל. כמובן שישראל גם עומדת מאחורי כל הרדיפות, המאסרים והרציחות ההדדיות בין פתח לחמאס שהתרחשו מאז.

למה לכתוב ברצינות על האיבה שבין פתח לחמאס – ובכלל בין קבוצות חילוניות ודתיות או בין פלגים דתיים מסוג א' לבין דתיים מסוג ב' בעולם המוסלמי – על מנת לספק רקע וקונטקסט מדויק למלחמה הפנימית הפלסטינית, אם אפשר במשפט נונשלנטי להאשים בכך את ישראל?

בפסקה הבאה של המאמר כשהס מתארת את השטח העתידי לכאורה של מדינה פלסטינית היא מכלילה גם: "70 קמ"ר שישראל סיפחה ומכנה 'ירושלים'".

ייתכן שהאווירה הבינלאומית האנטי-ישראלית האופפת אותנו בימים אלה בכל הנוגע לירושלים מאפשרת להס להתבטא בצורה כזאת. מספר הערות לגברת הס:

ראשית, גם חלקים של ירושלים אשר מעבר לקו הירוק היו בבעלות יהודית מאז המאה ה-19 (כמו כפר השילוח, הרובע היהודי ושכונת שמעון הצדיק). שנית, על פי החוק הבין לאומי צד אשר מותקף משטח חסר ריבונות (הסטטוס של יהודה ושומרון בין 1949-1967) וכובש את השטח, רשאי להכיל שם את ריבונותו. שלישית, גם תושבי אותם 70 קמ"ר משתמשים בכל השירותים המוניציפאליים של עיריית ירושלים ויעידו על כך התורים הארוכים במשרדי העירייה, משרדי הביטוח הלאומי, משרד הרישוי, קופות החולים ובתי חולים אשר כוללים תמיד ירושלמים ממזרח העיר כמו ממערבה, וזאת לפני שהזכרנו את מרכזי הקניות והמסחר, הפארקים וגן החיות העירוני אשר גדושים במבקרים מכל רחבי העיר (בנקודה זו כדאי לציין שאין ספק כי תחושת האפליה של ערביי מזרח ירושלים מוצדקת ושעיריית ירושלים צריכה להשקיע הרבה יותר משאבים במזרח העיר, אולם כל זה לא מוריד מהעובדה שבכל זאת מדובר בירושלים).

אולם המהות של העניין חשוב פה יותר. הס מרשה לעצמה לקחת חלק עצום מירושלים אשר מאות אלפי תושבים יהודים וערבים רואים בו את ביתם הירושלמי ולהטיל ספק בעצם הגדרתו ככזה. כל זה (אולי) לא היה כל כך נורא אילולא המאמרים של הס היו מתורגמים לאנגלית ונקראים בשקיקה על ידי עיתונאים זרים וקובעי מדיניות אירופאים ואמריקאים, ואילולא הס היתה מתקבלת כאורחת של כבוד בקרב מוסדות אקדמיה וארגונים אנטי-ישראלים חשובים יותר וחשובים פחות באירופה ובארה"ב אשר ניזונים מהגושפנקא ומחותמת הכשרות של "ישראלית מקומית" המחזיקה בדעותיהם.

אם ביקשתם לנתח כיצד דה-לגיטימציה מתחילה כזרזיף קל לפני שהיא הופכת לשיטפון גדול – מצאתם את מקרה המבחן במאמרה של עמירה הס.

לקריאת ניתוח מעמיק על מעמדה של ירושלים והקרב הדיפלומטי עליה מאת שגריר ישראל באו"ם לשעבר, ד"ר דורי גולד, לחץ/י כאן.