מרמרי: 'הארץ' הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת חנוך מרמרי, כיום עורך 'העין השביעית', ובעבר עורכו הוותיק והדומיננטי של 'הארץ', מנתח עבור 'פרספקטיבה' את הסיבות העיקריות לשקיעתו של העיתון בשנים האחרונות. אלוף בן: "עמדות העיתון לא השתנו בעשרות השנים האחרונות". חנן עמיאור | 08.01.13 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס חנוך מרמרי, כיום עורך 'העין השביעית', ובעבר עורכו הוותיק והדומיננטי של 'הארץ', מנתח עבור 'פרספקטיבה' את הסיבות העיקריות לשקיעתו של העיתון בשנים האחרונות. אלוף בן: "עמדות העיתון לא השתנו בעשרות השנים האחרונות". קוראיו הקבועים של אתר 'פרספקטיבה' בודאי מודעים לכך כי חלק לא מבוטל מהביקורת הנשמעת באתר מכוונת נגד עיתון 'הארץ'. ברבות השנתיים האחרונות 'פרספקטיבה' חשפה לא מעט אי-דיוקים וטעויות שהתפרסמו בעיתון, אשר חלקן תוקנו בעקבות פנייתה לעיתון. נדמה ש'הארץ' הגיע לשיא מקצועי שלילי בחודשים האחרונים כאשר פרסם בהפרש של חמישה שבועות שתי כותרות ראשיות בלתי נכונות בשער העיתון, לגביהן נאלץ לפרסם הבהרה. נוסף על כך, ממשיכה מהדורת 'הארץ' באנגלית לעוות כותרות או ידיעות שנכתבו במקור בעברית כמעט מדי חודש, ובכך להציג לקוראיה דוברי האנגלית תמונה מוטה ובלתי נאמנה למקור של המציאות עליה מדווח העיתון לקוראיו הישראלים. האם התופעות הנ"ל הן חלק מתהליך עמוק יותר העובר על עיתון 'הארץ' בשנים האחרונות? על השאלה הזו ביקשה 'פרספקטיבה' לשוחח עם חנוך מרמרי, היום עורך כתב העת לביקורת התקשורת 'העין השביעית' ומי שעד לפני כשמונה שנים שימש כעורך הראשי של עיתון 'הארץ'. כשש עשרה שנים קודם לכן הוא מונה לעורך המשנה של 'הארץ' תחת גרשום שוקן, שקרוב לחמישים שנה היה הבעלים והעורך הראשי של העיתון, אותו קיבל כמתנת חתונה מאביו, מייסד העיתון זלמן שוקן. מרמרי כיהן כעורך משנה כשנתיים וחצי, עד פטירתו של העורך והמו"ל, ואז מונה לעורך הראשי ונשא בעול קרוב לארבע עשרה שנים נוספות, עד לשנת 2004, עת עזב את העיתון בעקבות חילוקי דעות עם המו"ל היורש עמוס שוקן. כל הפירוט הזה בא כדי להמחיש את עובדת היות מרמרי העורך (בה"א הידיעה) האחרון של 'הארץ', וזאת משלושה טעמים עיקריים: ראשית, נוכח מגמת ההתפתחות וההתעצבות שאפיינה את העיתון תחת עריכתו, ואשר לדעת רבים הפכה את 'הארץ' לעיתון שהינו; שנית, נוכח התחלופה המהירה בעמדת העורך הראשי מאז עזב (עד כה שלושה עורכים בשמונה שנים); ושלישית, נוכח כברת הדרך שעשה העיתון (שלא לומר שקיעתו) בשמונה השנים שחלפו מאז עזב. נדמה ש'הארץ' של גרשום שוקן וחנוך מרמרי ו'הארץ' של שמונה השנים האחרונות, אינם אותו עיתון. מרמרי, המצויד במבט עמוק ורחב על העיתון, ניאות לשוחח עם 'פרספקטיבה' על ההבדלים ועל סיבותיהם, ולהסביר את הגורמים העיקריים שהובילו לדעתו להיחלשות העיתון ולאיבוד מעמדו האיתן בציבוריות הישראלית, ממנו נהנה למן היווסדו עוד בטרם קמה המדינה, ועד ראשית שנות האלפיים, בהן הוא רואה בדיעבד את תקופת השיא של העיתון. להשאיר את העיתון במגרש הניתוח שלו את היחלשות 'הארץ' מתקיים בשני צירים: הציר העסקי, העיקרי בעיניו, שבעטיו איבד העיתון את היכולת הכלכלית לגדל, לטפח ולתגמל עיתונאים מעולים שיראו בעיתונות את משלח ידם ואת העיתון כביתם עד יומם האחרון ("מעין זאב שיפים כאלה" כלשונו), והציר האידיאולוגי – לו הוא מייחס חשיבות פחותה – במסגרתו העיתון, שתמיד נודע כמייצג השקפות שמאל במובהק, התרחק מעמדותיו המסורתיות עד שנסחף אל השוליים שמשמאל למרחב שבתוכו מנהל הציבור הישראלי את הויכוח. מבחינת הציר האידיאולוגי מסכים מרמרי, המקפיד להתנסח בזהירות רבה, להנחה שהעיתון נסחף לא פעם אל מחוץ לתחומי השיח עם ציבור קוראיו, ובשל כך איבד בשנים האחרונות את מעמדו הציבורי משנים עברו: "אחת המטרות העיקריות שלי בתור עורך ראשי, היתה להשאיר את העיתון במגרש ולא להורידו לשוליים. כיום 'הארץ' אינו במגרש, אלא הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת. וכשאתה משקיף מרוחק אתה לא בהכרח רואה טוב יותר את המהלכים המורכבים שבמשחק – ובוודאי משפיע פחות". בשנים האחרונות, כך מרמרי, איבד 'הארץ' נכס ייחודי בו החזיק עשרות בשנים, מאז הקמתו, והוא השיח הישיר עם ראשי המדינה: "עיתון לא יכול לחיות כשהוא בנתק מדרגים שלטוניים מולם הוא עובד ואותם הוא מסקר. העיתון תמיד היה בשמאל, אבל למרות זאת התמיד בדיאלוג קבוע עם ראשי המדינה, גם אם לפרקים היה דיאלוג ביקורתי מאד. הדבר הזה כבר לא קיים עוד היום". בימי מרמרי כעורך ראשי, הקפיד העיתון, על אף זיהויו השמאלי המובהק, על אחיזה במרכז השיח הציבורי. בשנים האחרונות, הוא מסכים, נחלשה גם אחיזה זו, אבל הוא מייחס אותה להידלדלות במשאב העיקרי של העיתון, והוא, כאמור, איכות העיתונאות. "יש הבדל עצום בין עיתונאים שרואים בעיתונם בית לכל חייהם המקצועיים, לבין כאלה שבאים לחנות בו לתקופה מוגבלת, ונמצאים בכוננות מתמדת מפני מכתב פיטורים. דווקא בגלל אופיו של הארץ כעיתון רקורד הנוטה להעמיק, מטריד לראות איך הזיכרון הקולקטיבי של עיתונאיו נשחק במהירות והמיומנות המקצועית מתדלדלת". אם הסיבה לכך היא ניטרלית – כלומר איבוד עיתונאים טובים, מדוע היחלשות העיתון מתבטאת בסטייה חד כיוונית לכיוון שמאל ולא בפיזור לכל הכיוונים? מרמרי: "אחד הדברים החשובים שנדרשים מעורך ראשי, הוא לשמור את העיתון בכיוונים הנכונים ובתוכם לאפשר מרחב ביטוי ומגוון דעות. העיקרון הזה לא תמיד נשמר". ישנה בעיה נוספת ב'הארץ' של השנים האחרונות: ידיעות מהמהדורה בעברית, מתורגמות עבור המהדורה באנגלית באופן מוטה, לעיתים עד כדי חוסר קשר בין ניסוחי הכותרות. המהדורה האנגלית של העיתון נקראת ומשפיעה בחוגים רבים של קובעי מדיניות בכל העולם. גם את זה אתה מייחס למחסור בעיתונאים טובים? מרמרי: "ייתכן, אבל זו גם שאלה של מנהיגות". 'הארץ' – מעטפת מדוללת מבחינת הציר העסקי, הוא רואה בהחלטה להקים את 'דה-מרקר' כעיתון נפרד מעיתון 'הארץ', (החלטה של עמוס שוקן שהביאה למעשה להחלטתו לפרוש), גורם מרכזי להיחלשות העיתון, על אף שהיתה "רעיון מבריק לשעתו שנהגה על ידי אדם מבריק – גיא רולניק. דה מרקר הפך לעיקר, ו'הארץ' הפך למעטפת מדוללת, למטרד בצמיחה של 'דה-מרקר'. כך נבנתה מערכת שלמה נוספת, כי במשך הזמן התברר כי למעשה נפתח ערוץ סיקור מקביל של החברה האזרחית – ברוח משנתו דאז של 'דה מרקר', ש'הכל זה כסף', ולכן תחומי הסיקור של החברה האזרחית נכללים מאליהם בעיתון החדש, סביבה ותשתית ובריאות וחינוך ותרבות ורווחה. וכל הנושאים האלה מסוקרים בהרחבה ב'דה מרקר', עד שנוצר מצב ש'הארץ' מפעיל שתי מערכות, אבל לא מכפיל בהתאמה את מספרי המנויים, ובוודאי לא מכפיל את ההכנסות, אלא מוסיף עוד, נניח, עשרה אחוז". לדבריו, חשש מלכתחילה ממצב של השתלטות הדרגתית של 'דה-מרקר' על המשאבים שמהם ניזון עיתון האם שלו, ואילו 'הארץ' יהפוך ל"קליפה". אלא שכעת, כשהמצב הוא ש"העיתון בגודל מופרז מצד אחד ובאי ספיקה מצד שני, אין מנוס מלמזג מחדש את 'הארץ' עם 'דה-מרקר' ולהחזירו לגודל בו יוכל לעמוד בהתכווצות השוק". עורך 'הארץ' אלוף בן מסר בתגובה: "הנחת היסוד של פרספקטיבה וחנוך מרמרי לפיה "הארץ נחלש בשנים האחרונות" אינה נתמכת בעובדות, ונראית כניסיון חסר כיסוי לפגוע בתדמית העיתון. "אצטט את העורך הראשי של פרספקטיבה, ישי גולדפלם: "שום כלי תקשורת ישראלי לא מתקרב להשפעה הגלובלית שיש להארץ. לא בכדי הארץ הוא העיתון הישראלי המצוטט ביותר בעולם". "הארץ מגיע היום לתפוצת שיא במהדורה המודפסת ובאתרי האינטרנט באנגלית ובעברית. הבעיות הכספיות של הארץ נובעות מירידת הכנסות העיתון מפרסום, המאפיינת את שוק התקשורת כולו. "מרמרי התנגד בחריפות להוצאת דה-מרקר, והתפטר בשל כך מעריכת הארץ. מצער לראות שהוא ממשיך במאבק הזה, למרות שהמציאות הוכיחה את טעותו. דה מרקר הביא להארץ קהילות חדשות של קוראים, חולל מהפכה בעיתונות הכלכלית, והוביל מאבקים ציבוריים חשובים להורדת מחירי הסלולר ונגד הריכוזיות במשק. "אשר לעמדה הפוליטית של הארץ: עצוב לי שמורי ורבי מרמרי, שלימד אותי פרק במאבק על חופש העיתונות בישראל, משרת היום את הכוחות המבקשים להכחיד את חופש הביטוי ומגוון הדעות בתקשורת הישראלית, ולהפוך את העיתונות לדף המסרים של הממשלה. "עמדות העיתון, המבוטאות במאמרי המערכת, לא השתנו בעשרות השנים האחרונות. לא "הארץ" נסחף שמאלה, אלא מרמרי נסחף ימינה. "לא ברור לי לאיזה "שיח ישיר עם ראשי המדינה" מתכוון מרמרי. זכור לי היטב שכעורך הראשי של הארץ, מרמרי נמנע במופגן מקשר ישיר עם ראש הממשלה והשרים הבכירים, כיוון שרצה למנוע השפעה לא ראויה. חבל שהוא מעדיף עכשיו עיתונות בסגנון ישראל היום. "בתקופת כהונתו של מרמרי, כמו היום, טענו כלפי הארץ שדיווחיו מוטים בגלל עמדה פוליטית שמאלנית ולא פטריוטית. לא פעם העמדות האלה הרגיזו חלק מקוראי הארץ, ואף הביאו לביטול מנויים, אבל מרמרי התעקש עליהן בצדק. "כשבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-1996, מרמרי כינס את אנשי המערכת בגני התערוכה, ואמר שהשלטון החדש מנהל נגדנו מלחמת תרבות, ועלינו להשיב מלחמה. באותה תקופה הופיעו בעמודי הדעות של העיתון כמה מאמרים ביום – מאמר המערכת ומאמרים חתומים – תחת הקריאה הכללית "ביבי, לך". מגוון הדעות היחיד שהתאפשר אז התבטא בנימוקים השונים להצדקת סילוקו של נתניהו מהשלטון. מוזר שכעבור שנים, הוא מנסה לתאר את עצמו כעורך ליברל שעודד ריבוי דעות. "אני מציע למרמרי לבוא לבקר בבית הארץ, להציץ בכרכים המצהיבים בארכיון, ולהיזכר בעיתון שאותו ערך והנהיג במשך 13 שנים. אולי זה יזכיר לו את העיתונאי הלוחם שהיה פעם, וחינך דור של יורשים לא להתכופף מול לחצים של ראשי המדינה, בכירי הצבא, קברניטי המשק וגורמים זרים שמעוניינים להפוך את הארץ למהדורה הישראלית של פראבדה ותישרין. הקפה עלינו".