משרד פרסום "מעריב"

ואז הגיע מוצאי שבת, ועימו הפגנה מרשימה של כ-20,000 איש אשר השמיטו את השטיח מתחת לתזה של ליבסקינד. הבוקר, ראיין אותו ירון דקל בתכניתו "הכל דיבורים" ברשת ב' וביקש ממנו פחות או יותר לאכול את הכובע.

אך יש לדייק בדברים. אם השאלה היא האם אלפי אנשים תומכים במאבק להוזלת מחירי הדיור, ובכלל במאבק של מעמד הביניים, יש להניח כי התשובה היא חיובית. אך אם השאלה היא האם העיתונות שימשה כפרסומאית של אותה חבורה נחושה בשדרות רוטשילד, במקום פשוט לדווח עליה, כפי שמוטל על העיתונות לעשות, מספיק לפתוח את עיתונו של ליבסקינד מאותו סופשבוע ולעיין בכותרות כדי לקבל תשובה.

בעמוד 5 של החדשות, נמרחו על פני עמוד שלם תמונות של אנשים שונים תחת הכותרת הענקית "פני המחאה". אין ציטוטים, אין ראיונות, אין כלום. סתם עמוד שלם של תמונות. לְמה האייטם הזה טוב? מה הערך העיתונאי שלו? לפחות ב"ידיעות אחרונות" (גם בעמודי החדשות) הפגישו בין אנשי האוהלים לבין הרופאים המתמחים אשר גם הם יצאו לרחובות השבוע. היה שם תוכן, היה מלל, היה איזה ניסיון לחבר בין המאבקים.

האם ייתכן כי "מעריב" ניסה למצוא כל סוג של סטריאוטיפ ישראלי (אשכנזי, מזרחי, גבר, אשה, צעיר, מבוגר, תל-אביבי, מהפריפריה, דתי, חילוני), על מנת לאפשר לקוראיו לזהות את עצמם עם מי מהמצולמים ולחוש "שייכים" למאבק?

טורו של בן כספית כבר לא הותיר מקום לספק. באותיות גדולות בכותרת המשנה הוא כתב:

משהו קורה ברוטשילד. המחאה מתפרצת. גם אם אתם לא צעירים, הרי יש לכם ילדים צעירים, ויש לכם מדינה. אז בואו במוצאי שבת להפגנה.

האם תפקידו של עיתון הוא לקרא לקוראיו להצטרף להפגנה כלשהי, מוצדקת ככל שתהיה? האם לא מדובר אכן בשירותי פרסום בחינם? ושאלה מחשידה יותר – מתוך שלל המחאות וההפגנות שהיו במקומותינו, מדוע זוכה דווקא זו לשירותי היח"צנות של "מעריב"?