עבור ה'ניו יורק טיימס', ירושלים נקייה מיהודים יותר 'אותנטית' מירושלים של ימינו

אפילו את מדור ביקורת האדריכלות שלו, מצליח "העיתון הטוב בעולם" (חחח) להפוך לפמפלט תעמולה אנטי יהודי שקרי וזול

מאת גלעד עיני

נראה שלמבקר האדריכלות של ה'ניו יורק טיימס', מייקל קימלמן, יש בעיה כלשהי עם ירושלים. במאמר מה-13 לספטמבר הוא ביקר את קו הרכבל המתוכנן בעיר, שעתיד להסיע מבקרים לעיר העתיקה. אולם הרכבל, שיש החוששים כי הוא יכער את האזור, הוא לא הבעיה האמיתית במאמר של קימלמן. הבעיה העמוקה יותר קשורה ליהודים, ולערך הרב שהם מייחסים להיסטוריה העשירה שלהם.

קימלמן מביע את חששותיו שהיהודים שמנהלים את ירושלים יהפכו אותה מ"אתר מורשת עולמית" ל"פארק שעשועים יהודי". כמה פסקאות לאחר מכן, הוא מבכה את האפשרות שתכנית הרכבל "יוצרת נרטיב יהודי ספציפי של ירושלים". אחר כך הוא מוחה על כך שהתיירים עלולים להיות "מובלים דרך גרסה יהודית להיסטוריה של העיר". ולבסוף, הוא מטיל את ביקורתו על המאמצים "להנחיל נרטיב יהודי של ירושלים הכבושה".

ייתכן שלהיסטוריונים וארכאולוגים יהודים יש יכולת פחותה, יחסית לעמיתיהם הלא-יהודים, למחקר נטול משוא פנים. אבל אם זה איננו המצב, ניתן לתאר את "הגרסה היהודית" להיסטוריה, ובכן, פשוט כ"היסטוריה".

במקרה של ירושלים, התקופה ההיסטורית שהכי מעניינת ומרגשת את היהודים היא במקרה גם אותה תקופה המציתה את דמיונו ותשומת-ליבו של שאר העולם: ירושלים של התנ"ך, של דוד המלך, בתי המקדש, המכבים, הורדוס וישו. זה גם נכון שהסלג'וקים, האיובים ועוד, פולשים ממקומות אחרים במזרח התיכון, השתלטו על ירושלים כל אחד בתורו במהלך ימי הביניים. זוהי גם כן היסטוריה אמיתית. אבל הם היו לירושלים מה שקולה די ריינזו וקלמנט החמישי היו לרומא: שליטים, אך לא קיסרים.

העתק של הפסל 'דוד' של מיכאלאנג'לו בפירנצה מעיד על חשיבותה של המורשת היהודית של ירושלים ברחבי העולם

עבור קימלמן, ההיפך הוא הנכון. בניגוד לנרטיב היהודי של "פארק השעשועים" לו הוא בז, דווקא ירושלים הלא-יהודית היא ירושלים האותנטית ביותר. כמבקר, הוא זכאי להעדפותיו. אך שימו לב לאופן בו הפסקה הפותחת שלו פשוט מוחקת את היהודים מההיסטוריה האדריכלית של העיר העתיקה:

במבט ראשון, העיר העתיקה של ירושלים וסביבותיה עדיין נראות די דומות לכפי שהן נראו לפני מאות שנים. החומות הצהובות של העיר העתיקה עדיין מטילות את צלן על נוף עתיק של גבעות ועמקים צחיחים. קו הרקיע עדיין נשלט על ידי בתי התפילה המוסלמים והנוצרים הגדולים: כיפת הסלע הנוצצת וכנסיית הקבר, היכן שנטען שישו נקבר.

מה שחסר בפלאשבק של קימלמן הם בתי הכנסת 'החורבה' ו'תפארת ישראל', שני מבנים גדולים בעלי כיפה שעיצבו גם הם את קו הרקיע הירושלמי מהמאה ה-19 ועד שהם הושמדו בידי הצבא הירדני הכובש ב-1948. זאת השמטה נוחה במיוחד, מכיוון שמאוחר יותר קימלמן משווה את עיריית ירושלים של ימינו (אותה הוא אינו אוהד, בלשון המעטה) לשני השליטים הקולוניאליים האחרונים של העיר, המתוארים כשומרים הנאמנים של המורשת שלה. "הדיסניפיקציה [כלומר הפיכת ירושלים לדיסנילנד] של ירושלים נחסכה ממנה", הוא כותב, "ראשית על ידי תרבות העלית של הקולוניאליזם הבריטי, שהשתאתה לנוכח עברה העתיק של העיר, ולאחר מכן על ידי השיתוק הירדני, שכלא את העיר העתיקה בענבר".

בתי הכנסת 'החורבה' (ברקע) ו'תפארת ישראל'

כשזה בא ממישהו שמתיימר לדאוג לסוגיות של שימור ארכיאולוגי ודמוגרפי, מדובר בטענה מדהימה. החרבת בית הכנסת 'החורבה' לא הייתה פעולה של שימור. "העניין הזה ימשיך לכאוב בלבה של יהדות העולם במשך דורות", אמר בכיר בריטי לאחר שהירדנים הפכו את בית הכנסת לעיי חורבות.

מה שחמור הרבה יותר מהריסת מבנים, חשובים ככל שיהיו, היה האופן בו הכובשים הירדנים שינו את המרקם החברתי של העיר העתיקה: באמצעות גירושם של היהודים, עד האחרון שבהם. העיר לא בדיוק "נכלאה בענבר".

כיפותיהם הבולטות של בתי הכנסת 'החורבה' ו'תפארת ישראל'

רתיעתו של קימלמן מהנוכחות היהודית בעיר ניתנת להדגמה באמצעות שתי פסקאות מנוגדות זו לזו במאמר שלו. מצד אחד, הוא מוחה על בנייתם של מגדלי זכוכית גבוה בעיר שהיא, מה לעשות, העיר הישראלית הגדולה ביותר בשטח ובאוכלוסייה:

בעיר שמימים ימימה עוצבה על ידי בתי אבן נמוכים, הרשויות הישראליות מאשרות כעת את בנייתם של מגדלי זכוכית בני 40 קומות ומעתיקות אליה שטחי משרדים שמתאימים יותר לסינגפור או ג'קרטה מאשר לירושלים

אולם ארבע פסקאות לאחר מכן, מבני האבן הללו הופכים פתאום לבעיה:

אפילו חיפוי בתי ההתנחלויות במזרח ירושלים באבן ירושלמית, המסורת הארכיטקטונית המאפיינת למבנים בירושלים המערבית היהודית, מסייע בהפצת התדמית של עיר יהודית מאוחדת

המסורת הארוכה של שימוש בחיפוי אבן ירושלמית הפך לחוק רשמי על ידי הרשויות הבריטיות,  ש"השתאו לנוכח עברה העתיק של העיר", כפי שקימלמן הילל קודם לכן. רק לאחר שישראל ירשה את התקנות הבריטיות, הן פתאום לא עוד היוו ראיות ל"השתאות" אלא לקמפיין תעמולה. עבור מבקר האדריכלות של ה'טיימס', המבנים חשובים פחות ממי שמעצב את המבנים.

אם זכוכית היא בעיה, ואבן היא בעיה, מה כן ראוי ליהודים בירושלים לפי עיתונאי ה'טיימס'?

נראה שתשובתו של קימלמן היא הכותל המערבי, אותו הוא מזהה באופן שגוי כאתר הקדוש ביותר ליהדות (תואר זה שמור להר הבית. CAMERA פנתה לעורכים וביקשה מהם לתקן את הטעות). בסיכום המאמר קימלמן מצטט את אחד ממבקרי פרויקט הרכבל, בהצהרה שנויה במחלוקת העוסקת במהות היהדות:

הכותל הוא "אתר עתיק, חרב וצנוע של עצב ואבדן," [אומר ארכיטקט אחד]. "הוא ליבה של היהדות. הרכבל הוא ההפך מזה. נוצץ, וולגרי ואגרסיבי."

המסר של ה'ניו יורק טיימס', אם כן, הוא שיהדות אמיתית אינה פורחת בירושלים. היא לא משתקמת מהמדיניות המדירה, האנטי-יהודית של מעצמות אימפריאליות, והיא אינה ראויה לנקודה בקו הרקיע של העיר. היא לא בונה באבן בכדי להשיב את היהודים לחלק של העיר שעבר טיהור אתני על ידי ממלכת ירדן, והיא אינה בונה בזכוכית מכיוון שכך מקובל בערי בירה מודרניות ומשגשגות. היהדות האמיתי היא חסרת-כוח, חרבה ואבלה.

הגרסה האנכרוניסטית והצרה הזאת של היהדות, המושפעת מהחשיבה האנטי-ציונית שזוהרה דעך לאחר השואה, עשויה להיות הגרסה של היהדות המועדפת על ידי אנשי ה'ניו יורק טיימס'. אולם זה לא מה שרוב היהודים בירושלים ומעבר לה מעדיפים. נראה שעובדה זאת, יותר מכל קו רכבל, היא מה שמפריע לקימלמן.

עדכון: פניית CAMERA הובילה לתיקון על ידי ה'ניו יורק טיימס'. בתגובה לפנייתנו בנוגע לטענתו של קימלמן שהכותל המערבי היא האתר הקדוש ביותר ליהדות, ההודעה הבאה הופיעה בגרסה המודפסת מה-18 לספטמבר:

מאמר מיום ראשון אודות קו הרכבל לאתרים יהודיים מקודשים ייחס מעמד מוטעה לכותל המערבי בירושלים. זהו אחד האתרים הקדושים ליהדות, לא הקדוש ביותר.

בנוסף, העורכים תיקנו את הגרסה המקוונת של המאמר. למרבה הצער, התיקונים לא ציינו מהו האתר שכן הכי מקודש ליהדות – הר הבית.

תורגם לעברית על ידי שלומי בן מאיר. לקריאת הגרסה המקורית של האתר באתר CAMERA, לחצו כאן.

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות