עיניו של לוי מכוסות בימים הנוראים תמר שטרנטל | 16.03.09 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס עם פתיחתה של שנה יהודית חדשה, העיתונאי גדעון לוי מסתכל על השנה שעברה, תשס"ח, ומספק הצצה למה שהוא מכנה "שנה שגרתית, עוד שנה של כיבוש שסופו לא נראה באופק.” (“עיניים מכוסות", עיתון הארץ בשפה האנגלית, 10 באוקטובר, 2008). במהלך הימים הנוראים, כשלפי המסורת, אדם נזכר בחטאיו – ביניהם הוצאת דיבה, האשמות שווא, ושקר – לוי יוצא למסע בנבכי הזכרון שתורם להנצחה של שקרים וכזבים, ולא לכפרה עליהם. בזמן שיהודים נושאים תפילות בנושא "מי לחיים ומי למוות,” גדעון לוי מעלים מספר לא מבוטל של ישראלים שנהרגו ע"י אלימות פלסטינית. הוא כותב: שמונה עשר ישראלים נהרגו גם כן בשנה החולפת, מספר גבוה בהרבה מאשתקד – בו נהרגו חמישה בלבד, ונמוך בהרבה מ-2002, בו נהרגו 184 ישראלים. למעשה, 36 ישראלים נהרגו בתשס"ח – בין ה-13 בספטמבר 2007 ל-30 בספטמבר 2008 – ע"פ משרד החוץ הישראלי וארגון בצלם (שנתוניו לגבי הרוגים פלסטינים אינם אמינים), והם: סמ"ר בן ציון הנמן, סמ"ר בן קובאני, רס"ר במיל' אהוד אפרתי, עידו זולדן, רב"ט אחיקם עמיחי וסמל דוד רובין, שוטר מג"ב רש"ט רמי זוארי, ליובוב רזדולסקיה, רוני יחיה, סמ"ר דורון אסולין, סמל ערן דן-גור, גשש בדואי ששמו לא פורסם, סמ"ר לירן בנאי, 8 תלמידי ישיבה (כמעט כולם קטינים) שנורו למוות בישיבת מרכז הרב הכוללים את שגב פניאל אביחייל (15), נריה כהן (15), יונתן יצחק אלדר (16), יהונדב חיים הירשפלד, יוחאי ליפשיץ (17), דורון מהרטה, אברהם דוד מוזס (16) ורועי רוט; סמ"ר סייף ביסאן, אולג ליפסון, לב צ'רניאק, סמל מנהש אל בינאת, סמל מתן עובדתי, סמל דוד פפיאן, שמעון מזרחי, אלי וסרמן, ג'ימי קדושים, שולי כץ, אמנון רוזנברג, אליזבת' (לילי) גורן-פרידמן, בת שבע אונטרמן, ז'אן רלוי, ושוטר מג"ב רש"ט דוד שריקי. או בשימוש במונחי יום כיפור: מי לפיגוע התאבדות, מי לירי, מי לשיגור רקטות, מי למטען נפץ, מי לפצצות מרגמה, מי לבולדוזר משתולל, מי לדקירה – את כל אלה מעלים לוי מטור הדיעות שלו. בדומה, לוי מוחק מהזיכרון 50 אחוזים מהישראלים שנהרגו בתשס"ז ע"י הטענה שנהרגו בו "חמישה בלבד.” למעשה, לפחות תשעה, וכנראה עשרה נהרגו. והם: סמ"ר קיריל גולנשיין, פטימה סלוצקר, יעקב יעקובוב, אמי חיים אלמליח, מיכאל בן סעדון, ישראל סמליוה, שיראל פרידמן, אושרי עוז, וסמ"ר ארבל רייך. בנוסף, ארז לבנן נמצא בגדה המערבית כשהוא דקור מספר פעמים. הסברה היא שהמניע לרציחתו הוא לאומני. מי בדקירה, מי בירי צלף, מי ברקטה, מי בפיגוע התאבדות, מי במטען נפץ… לגבי 2002, בטור הכזבים של לוי, “נהרגו 184 ישראלים.” בספר המתים האמיתי, 421 ישראלים איבדו את חיים באותה שנה. למה הסתירות בין לוי והמספרים האמיתיים? עושה רושם שלוי מסמתך על נתוני בצלם לגבי אזרחים ישראלים שנהרגו בישראל. הוא מתעלם מהקטגוריות האחרות שמסווגות הרוגים ישראלים – ישראלים שנהרגו בגדה המערבית או רצועת עזה, וחיילים ישראלים שנהרגו בישראל, או בשטחים. למרות זאת, לוי לא מציין לקוראיו שמקרי המוות הישראלים היחידים שהוא רואה לנכון לציין בטור הם מקרי מוות של אזרחים ישראלים בתוך שטח ישראל. אם לשאול משפתו של לוי עצמו – זה היה טור שגרתי, טור נוסף של שקרים שסופם לא נראה באופק. הכזבים ממשיכים, כשלוי ממשיך וכותב, בצורה אירונית למדי: כל זאת נצפה ע"י החברה הישראלית דרך כיסוי עיניים. גם מותם של כמעט 60 פלסטינים ביום קיץ שחור בעזה כמעט ולא זכה לסיקור בעיתונים. זאת, משום ש"יום קיץ שחור" כזה לא התרחש במציאות. ע"פ בצלם, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם , המשרד לתיאום מאמצים הומניטריים של האו"ם (OCHA), וארגוני זכויות האדם הפלסטיניים, שמחזיקים כולם ברשימות מפורטות של פלסטינים שנהרגו בידי ישראלים, רק פלסטינים בודדים נהרגו ברצועת עזה מאז "הפסקת האש" או ה"רגיעה" שהושגה ב-19 ביוני בין ישראל וממשלת החמאס השולטת ברצועת עזה. בתוך כך, סלים ג'ומעה אל-חמידי נהרג ב-10 ביולי. ימים ספורים קודם לכן, טארק עבד עודוואן נהרג מפיצוץ נפל, שלא היה ישראלי בהכרח. ראמי אבו סווירח נהרג בתקיפה ישראלית ביום השגת הפסקת האש. בתחילת החודש (לפני הפסקת האש, ולפני ההתחלה הרשמית של הקיץ), כוחות צה"ל הרגו 25 פלסטינים ברצועת עזה. מספר הפלסטינים הגבוה ביותר שנהרגו ברצועת עזה ביום אחד בקיץ שעבר היה שישה – פחות מעשירית מהמספר שטוען לוי. לוי טוען שלישראלים אין "עניין" ב"חיים תחת כיבוש עזה.” אבל ישנם פרטים רבים לגבי ה"כיבוש" שלא מעניינים את לוי – כמו העליה במספרי החולים בעזה שמקבלים אישורי כניסה לישראל כדי לקבל טיפול, למרות הניצול לרעה של אשרות רפואיות ומחסומים ע"י מחבלים, ולמרות המשך התקפות הקסאם; הכנסתם לישראל של לוחמי פת”ח שברחו מאימת החמאס ברצועת עזה; וכמובן, המצב חסר התקדים שבו מדינה מספקת מזון, חשמל, דלק, וסחורות נוספות לעם שתוקף אותה באלימות. ושוב, ברוח ראש השנה, מי יתן ובתשס"ט, גדעון לוי יחדול מהפצת הדיבה והשקר, שהיו מנת חלקו שנים רבות כל כך, ושהוללו והופצו ע"י שותפו לראיית העולם, מו"ל הארץ, עמוס שוקן.