עיתונאים, שחקנית ופרופסור יוצאים למתקפה

תזכורת קלה: נקודת המפנה בראיון שהובילה לפיצוץ בין מרגלית לזחאלקה היתה כאשר הח"כ הערבי אמר "אהוד ברק מקשיב למוסיקה קלאסית והורג ילדים". ניתן להתווכח ולנתח מה צריכה להיות תגובתו של מראיין כאשר הוא שומע משפט כזה יוצא מפיו של מרואיין, אולם לא ניתן להתווכח עם העובדה כי משפט כזה, במיוחד כשהוא יוצא מפיו של חבר כנסת, הוא בעייתי בלשון המעטה.

העיתונאים – מה, אהוד ברק לא הורג ילדים?

בגליון של המקומון "כל העיר" מה-8.1.10, הוחלט לפרסם שני מאמרים צמודים זה לזה העוסקים בפרשיית זחאלקה/מרגלית, אחד של חיים ברעם ואחד של איתי זיו.

חיים ברעם, שבמשך רוב מאמרו יורד באופן אישי על דן מרגלית, כותב לבסוף:

הפרובוקציות שלו [של מרגלית] הניעו את חבר הכנסת לתאר את אהוד ברק כאיש שאוהב מוסיקה קלאסית, אבל רוצח ילדים בעזה.

כלומר, אומר ברעם, אין לח"כ זחאלקה רצון חופשי והוא לא הביע את דעתו האישית, אלא נלחץ אל הפינה על ידי מרגלית שהכריח אותו לומר את הדברים. מטריד יותר הוא המשפט הבא של ברעם: "התיאור הזה משקף את הקונצנזוס הכלל עולמי בנושא שר הביטחון". האם חיים ברעם מסכים עם קביעתו של זחאלקה שאהוד ברק הורג ילדים?

מדפדפים לעמוד הבא ונתקלים במאמרו של איתי זיו. כמו תיאם עמדות עם ברעם מהעמוד הקודם, זיו מנתח כל הברה שיוצאת מפי שני המתנצחים לאורך הראיון. הוא מסביר, מנמק ומבהיר כל מילה שיוצאת מפיו של הח"כ ומתאר את מרגלית (ועמיתו רונן ברגמן) כמתנשא, פורמוליסט וגם קצת מטומטם. זוהי זכותו המלאה של זיו לקחת צד והוא דואג להבהיר לנו במי הוא תומך.

ואולם, בדומה לברעם, זה מה שיש לזיו לומר בנוגע לתיאור של אהוד ברק על ידי זחאלקה:

המיינסטרים הישראלי עומת עם ליבת הטענה בנוגע למבצע בעזה, ועוד כשהיא מנוסחת בדיוק פואטי מרהיב.

דיוק פואטי מרהיב? הייתכן שגם איתי זיו מסכים שאהוד ברק הורג ילדים?

השחקנית – סיוע לאויב הוא "אתגור הפוליטיקה הישראלית"

גם עינת ויצמן מצטרפת לעליהום התקשורתי על מרגלית. היא מוכרת לציבור הישראלי בעיקר בתור שחקנית, אולם לקראת סיום לימודיה לתואר שני בתקשורת פוליטית, היא מקבלת במה במעריב לפרוש בה את דעותיה.

בטור דעה במעריב ("נכבה באולפן", 7.1.10), מתארת השחקנית את מה שקרה באולפן ערב חדש כ"נכבה בגרסה מעודכנת – השתקה וגירוש מהשיח התקשרותי". גם ויצמן מתארת את מרגלית וברגמן "זחוחים, מתנשאים ומשעשעים את עצמם". היא טוענת שדבריו של מרגלית משקפות "דעות פופולריות של משרתי ההגמוניה המנותקות מכל היסטוריה". כדוגמא לאותו "ניתוק מההיסטוריה", ויצמן מצטטת את דבריו של מרגלית: "אני בעצמי הייתי שלש שנים בשדרות וראיתי כמה קסאמים עפו על שדרות כשישראל לא עשתה שום מבצע ושום דבר". איזה ניתוק מההיסטוריה יש בדבריו של מרגלית? מדוע זוהי "דעה של משרת הגמוניה"? כלום לא נפלו קסאמים על שדרות עוד לפני שישראל יצאה למבצע?

באופן קיצוני יותר משני העיתונאים שלעיל, ויצמן חוטאת בחטא ההשמטה. כך היא מתארת את הרגע בו זחאלקה קורא לאהוד ברק "הורג ילדים":

[…כשזחאלקה] אינו מסוגל יותר למשול ברוחו נוכח היחס שהוא מקבל ומשיב למרגלית מנה אחת אפיים, ההשתקה של דעותיו נעשית פיסית ממש.

זהו משפט קצר אמנם אך רווי בתובנות שניתן ללמוד ממנו:

1.    אין כאן איזכור למה שאמר זחאלקה בפועל, אלא רק תיאור של חוסר יכולת "למשול ברוחו" והשבה של "מנה אחת אפיים". מה אמר? מה השיב? מה זה משנה, אומרת ויצמן. זה כלל לא רלוונטי.

2.   כמו ברעם, מסירה ויצמן כל אחריות מזחאלקה למילותיו שלו. הוא נדחף לפינה, הוא לא היה מסוגל יותר, זו לא היתה אשמתו.

3.   הגם שויצמן לא מצטטת את דבריו של זחאלקה, הם נכנסים לדידה תחת הכותרת של "דעות", שהן דבר לגיטימי הקשור לחופש הביטוי. משמע, לדעתו של זחאלקה, אהוד ברק הורג ילדים וזכותו להביע את דעתו בראש חוצות.

אולם דומה שהשיא של טורה של ויצמן מגיע בחלק הבא. הוצאתו של ח"כ זחאלקה מהאולפן מזכירה לה את:

הוצאתו הפיזית של יו"ר בל"ד הקודם (או יותר נכון, הברחתו) הד"ר עזמי בשארה, לא רק מגבולות התקשורת אלא מגבולות המדינה, לאחר שאתגר את הפוליטיקה הישראלית.

תזכורת: ח"כ עזמי בשארה חשוד כי במהלך מלחמת לבנון השניה יצר קשר עם סוכן מטעם חזבאללה והעביר לו מידע על מקומות אסטרטגיים לטיווח טילים וכן מידע בדבר השפעת הגדלת טווח הטילים מעבר לחיפה, מסר הערכות על סיכויי ההתנקשות בנסראללה, וכן מידע והערכות בנוגע לשינויים צפויים בהיערכות ישראל תוך כדי מלחמה. בשארה קיבל, לפי החשד, מאות אלפי שקלים אשר הועברו לידיו מחזבאללה ומגופים זרים נוספים על ידי חלפני כספים ערביים ממזרח ירושלים ובכך עבר גם על חוק איסור הלבנת הון. (נציין כי מעולם לא הוגש כתב אישום נגד בשארה מכיוון שהוא עזב את הארץ בראשית שנת 2007 ומאז לא שב לכאן מחשש שיועמד לדין).

האופן המדויק ביותר שמסוגלת ויצמן לתאר את פעילותו של בשארה היא שהוא "אתגר את הפוליטיקה הישראלית". בשילוב של תקינות פוליטית יחד עם כיבוס מילים יצרה ויצמן את האנדרסטייטמנט של העשור.

הפרופסור – דן מרגלית מסתיר סוד

הראיון המדובר משך גם אש מכיוון האקדמיה. אתר ynet פרסם טור דעה של פרופ' יהודה שנהב ("שיעור חשוב מח"כ זחאלקה", 5.1.10), פרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. הפרופסור מדגים כיצד ניתן לנצל כל ענין ציבורי על מנת לפרוס אג'נדה שבכלל לא קשורה, או קשורה באופן קלוש לענין עצמו.

פרופ' שנהב דווקא כן מזכיר את מילותיו המפורשות של זחאלקה אולם מתעלם לחלוטין מתוכנם הבעייתי. לעומת זאת, הוא מזדעזע במשך פיסקה שלמה מכך שבעקבות דברי זחאלקה, קרא לו מרגלית "חוצפן":

[…] הביטוי "אתה חצוף" מופעל בדרך כלל בשפה בתוך יחסים היררכים ומופנה כלפי מי שאינו מציית לסמכות. למשל: מורה כלפי תלמיד, שופט כלפי נאשם, ריבון כלפי נתין, אב כלפי ילדו. בהיסטוריה של הקולוניאליזם, הפקיד האימפריאלי תמיד תפס את היליד כילד. כך גם בישראל, האליטה היהודית תמיד התייחסה לערבים באדנות.

הפרופסור המלומד נותן לקוראיו שיעור אקדמי תוך ניתוח של הביטוי "חוצפן", כאילו שזה העיקר במריבה בין מרגלית וזחאלקה. כאמור, ניתן להתווכח על בחירת התגובה של מרגלית, אבל להתפלפל בכינוי "חוצפן" תוך התעלמות מכך שחבר כנסת האשים שניה קודם לכן את שר הביטחון בהרג ילדים מעורר את החשד שיש למר שנהב שמיעה/ראיה סלקטיווית או שהוא מסרב להתמודד עם מה שבאמת הצית את הוויכוח מלכתחילה.

מכאן הדרך קצרה לקשור את הוויכוח הטלוויזיוני לאג'נדה הפוליטית של פרופ' שנהב תוך ייחוס סבטקסט כמעט דמיוני לדבריו של מרגלית. לקראת סוף הוויכוח צועק זחאלקה "פה זה שייח מוניס", ועל כך משיב מרגלית "הנה יצאה האמת". להלן ניתוחו של שנהב:

זחאלקה העז "בחוצפתו" להצביע על השלד בארון, זה שמרגלית מבקש להסתיר. כמו במשטרים טוטליטריים, מרגלית מבקש לסייע למשטר בהסתרת הסוד ומפעיל אלימות סימבולית. עמדתו של מרגלית מסוכנת לעתידם של היהודים משום שהיא מבקשת להבטיח את זכויותיהם ובטחונם באמצעות טנקים לתמיד במקום פתיחתו של הסכסוך לעמקו.

ובכן, מרגלית מואשם בהסתרת שלד בארון, סיוע למשטר (טוטליטרי) בהסתרת סוד, הפעלת אלימות סימבולית, ורצון להבטיח את זכויות היהודים באמצעות טנקים לתמיד, וכל זה בגלל שאמר "הנה יצאה האמת". כאמור, הפרופסור ינצל כל הברה, כמעט באופן תלמודי, על מנת "להוכיח" את צדקת דעותיו.

"אתגור" חופש הביטוי

לסיכום, השמטות, סילופים ועיוותים מופיעים במאמרים בעיתונים ובאינטרנט – הכל במסגרת חופש הביטוי, אשר מהווה את אחד הערכים שהחברה והעיתונות הישראלית הכי גאה בו. אכן יש זכות לכל אדם להביע את דעתו, גם אם היא נראית הזויה למתבונן מהצד, ועל כך אי אפשר לבוא בטענות לכותבים, אבל בודאי ניתן להראות להם כיצד כתיבתם היא מגמתית. עם זאת, ראוי לשים לב מתי חופש הביטוי חוצה קו דק ביותר והופך להוצאת דיבה ואפילו להסתה. לא כל הגיג ראוי לכתיבה ולא כל כתיבה ראויה לפרסום, למשל כששני כתבים מ"כל העיר" תומכים למעשה בנונשלנטיות בעובדה ששר הביטחון הורג ילדים.