עפ"י הלוס אנג'לס טיימס, ידויי אבנים אינו אלימות ההפגנות השבועיות בכפר בילעין שבשומרון כבר הפכו לדבר שבשגרה. עשרות פלסטינים, ישראלים ותיירים נפגשים בכל יום שישי בכפר ומפגינים נגד בניית גדר ההפרדה באזור. ההפגנות מלוות בידויי אבנים מצד המפגינים ובשימוש באמצעים לפיזור הפגנות מצד כוחות הביטחון. הקורא התמים בחו"ל עלול לחשוב שמדובר בהפגנות שקטות ובלתי אלימות, אם לשפוט על פי הכתוב בלוס אנג'לס טיימס. תמר שטרנטל | 29.12.09 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס כיצד מטפלים כלי התקשורת הזרים בהפגנות השבועיות בבילעין? ומי הם בדיוק אותם מפגינים זרים? הלוס אנג'לס טיימס כדוגמא. ההפגנות השבועיות בכפר בילעין שבשומרון כבר הפכו לדבר שבשגרה. עשרות פלסטינים, ישראלים ותיירים נפגשים בכל יום שישי בכפר ומפגינים נגד בניית גדר ההפרדה באזור. ההפגנות מלוות בידויי אבנים מצד המפגינים ובשימוש באמצעים לפיזור הפגנות מצד כוחות הביטחון. הקורא התמים בחו"ל עלול לחשוב שמדובר בהפגנות שקטות ובלתי אלימות, אם לשפוט על פי הכתוב בלוס אנג'לס טיימס. כתבה בעמוד הראשון של העיתון מה-4.11.09 עוסקת ב"פלסטינים המשתמשים בשיטות לא אלימות כנשק", כך נכתב בכותרת. בכותרת המשנה נכתב: "מוחמד ח'טיב ותומכיו בגדה המערבית מקווים לאסוף תמיכה לקמפיין של שלום למען מדינה. אולם פלסטינים אחרים אדישים, והצבא הישראלי אינו משועשע." הכתבה, מאת ריצ'רד בורדו, מתארת את ההפגנות השבועיות בבילעין כך: בכל יום שישי, כוחותיו של מוחמד ח'טיב מתאספים לקרב עם הצבא הישראלי ואוספים את נשקם: מגפון, שלטים, ואמונה עמוקה שמחאה בלתי אלימה יכולה להביא למדינה פלסטינית. בקבוצה של כמה מאות אנשים, הם צועדים לעבר המחסום הישראלי שמפריד את עיירת החקלאות הקטנה בילעין מרוב אדמותיה. הם שרים וצועקים. כמה צעירים מיידים אבנים. איך אפשר לתאר יידוי אבנים, שהוביל לפציעתם של יותר מ-100 חיילים ושוטרי מג"ב במחצית הראשונה של 2009, כ"פעולות בלתי אלימות" – מונח המשמש תכופות לתאר את אירועי בילעין? והאם נכון שיידוי האבנים מבוצע רק בידי כמה צעירים? חיילים פצועים מהפגנות בילעין בכתבתו על ההפגנות הבלתי אלימות, כביכול, בבילעין, בורדו מתעלם לחלוטין מהעובדה שכ-200 חיילים ושוטרי מג"ב ישראלים נפצעו מהאבנים שיידו לעברם. איך "יוזמותיו הבלתי אלימות" של ח'טיב, כפי שבורדו מכנה אותן, יכולות להוביל לפציעות כה רבות? (אפשר לראות תמונות של מיידי האבנים בבילעין כאן.) · ב-11 ביולי 2009 דיווח הג'רוזלם פוסט: "מאז תחילת השנה, יותר מ-100 חיילים ושוטרי מג"ב נפצעו, חלקם קשה, במהלך ההפגנות נגד הגדר" בבילעין ובנעלין, הסמוכה. · אתר ynet דיווח ב-4 במאי 2006: "מתחילת השנה נפצעו עשרות אנשי כוחות ביטחון בעקבות הפגנות נגד הגדר סמוך לבילעין, ובאחת ההפגנות אף איבד אחד החיילים את עינו". · בכתבה ב-nrg מ-23 בספטמבר 2005 דווח: "בחצי שנה האחרונה נפצעו בהפגנות הגדר בבילעין כ-30 חיילים ושוטרים". · הלוס אנג'לס טיימס עצמו דיווח שחייל צה"ל נפצע בהפגנה בבילעין: “הפגנות של כ-200 איש נגד הגדר בכפר בילעין, כ-4 מייל צפונית לבית לקיה, הסתיימו בפציעות קלות של חייל ושוטר מג"ב מיידוי אבנים, כך נמסר מדובר צה"ל" ("פלסטינים נהרגו בידי שומרים ליד הגדר". הנרי צ'ו, 9 ביולי 2005) · סוכנות הידיעות הצרפתית AFP דיווחה ב-16 בספטמבר 2005: ארבעה חיילים ישראלים וחמישה פלסטינים נפצעו ביום שישי בהתנגשויות בין הצבא לצעירים פלסטינים בהפגנות שבועיות נגד גדר ההפרדה הישראלית בגדה המערבית, כך נמסר מהצבא והתקשורת… "בין 15 ל-20 צעירים פלסטינים החלו ליידות אבנים לעבר החיילים, ארבעה חיילים נפצעו קל, וצה"ל השתמש באמצעים בלתי קטלניים לפיזור הפגנות", כך נמסר מדובר צה"ל. ("ארבעה ישראלים וחמישה פלסטינים נפצעו בהפגנות על הגדר"). בכתבה דומה, אך מאוזנת יותר, על ההפגנות בבילעין לפני כמה חודשים לא קיבל איתן ברונר מהניו יורק טיימס את ההגדרה הפלסטינית של ההפגנה בבילעין כ"בלתי אלימה" לכאורה. שלא כבורדו, ברונר תיאר את ההגדרה "בלתי אלימה" כשנויה במחלוקת: כמו כל אלמנט בסכסוך, אין הסכמה על טבע המתרחש כאן בכל יום שישי. הפלסטינים מהללים את ההפגנות כ"בלתי אלימות," ויו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, אף צוטט אומר שהן צעד חיוני במאבק למדינה פלסטינית. לאחרונה, אחד המנהיגים המקומיים, מוחמד ח'טיב, הקים ועדה של תריסר כפרים כדי לחלוק איתם את שיטותיו. ואולם הישראלים טוענים כי עם ההפגנות בכפר הסמוך נעלין, הפעולות כאן אלימות יותר משהפלסטינים ותומכיהם מוכנים להודות. "המתפרעים מיידים אבנים, בקבוקי תבערה וצמיגים בוערים לעבר כוחות הביטחון וגדר ההפרדה", הצהיר צה"ל כשנשאל למה הוא עוצר ראשי כפרים באמצע הלילה. "מאז תחילת 2008 נפצעו כ-170 מאנשי כוחות הביטחון בכפרים הללו," נאמר בהצהרה, ובהם שלושה חיילים שנפצעו כה קשה שלא יכלו להמשיך לשרת בצבא. · נוסף על כך ב-2 בספטמבר 2005 דיווח צלם של AFP כי בהפגנה של כ-100 איש בבילעין "נפצעו שני אנשים, בהם חייל וצלם". מוחמד ח'טיב רואה עצמו כ"גנדי מודרני" שמעריץ גם את מרטין לותר קינג ג'וניור ואת נלסון מנדלה, אולם איש מהמנהיגים הללו, שנאבקו על זכויות אדם, לא תמך ביידוי אבנים להגשמת מטרותיהם. אם מיידי האבנים שתמיד נוכחים בהפגנותיו של ח'טיב הם רק "כמה צעירים [שאיבדו את דרכם]," למה ח'טיב לא מגנה אותם ומונע מהם להתערב? "אנחנו לא משתמשים בנשק, רק באבנים". בורדו מציין שח'טיב, כוכב הכתבה שלו, "גייס פעילים מישראל ומחוצה לה כדי שיצעדו בכל יום שישי עם תושבי בילעין לגדר". ואולם, הוא מתעלם מהעובדה שרבים מהפעילים הלא ישראלים הללו הם חברים בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM), ארגון בעל קשר קלוש לשלום, ואחת ממקימיו כבר דיברה בזכות פעולות אלימות. כדאי לקורא הישראלי לדעת שאותם פעילים נכנסים לישראל עם ויזת תייר וכל פועלם הוא בארגון הפגנות והתססת פלסטינים נגד כוחות הביטחון. כמו בדיווח הקודם על בילעין של קאמרה, הקבוצה טוענת שאינה משתתפת ישירות בפעולות אלימות, אך מציינת בהצהרת הכוונות שלה כי היא "מכירה בזכות הפלסטינית להתנגד לאלימות ולכיבוש הישראליים באמצעות מאבק לגיטימי מזוין." אחת ממקימי הקבוצה הקיצונית, הוויידה עראף, דיברה באופן ישיר אף יותר בזכות פיגועי התאבדות "אציליים" ובזכות אלימות אנטי-ישראלית נוספת. היא אמרה: התנגדות בלתי אלימה אינה אצילה פחות מביצוע פיגוע התאבדות[…] על ההתנגדות הפלסטינית לאמץ כמה מאפיינים, אלימים ובלתי אלימים כאחד, אולם חשוב שהיא תאמץ אסטרטגיה המשלבת את שני המאפיינים הללו. לא הייתה שום תנועת מחאה בלתי אלימה שהשיגה את מטרותיה ללא תנועת מחאה אלימה מקבילה. מיטיב לתאר את הסתירה אחד המפגינים המצוטט בכתבה מ-nrg שלעיל: "מה שאנחנו עושים נמצא בקטגוריה של הפגנת שלום", מתעקש אחד הרעולים, שסרט של הפת"ח קשור למצחו. "אנחנו לא משתמשים בנשק. רק באבנים". יידוי אבנים גורם לנזק גופני, ולפיכך אינו פעולה בלתי אלימה של שלום. כלי תקשורת זרים מתייחסים ברצינות לאמירות ה"שלום" של אנשים כדוגמת מוחמד ח'טיב תוך התעלמות מסטטיסטיקות הפצועים מההפגנות ה"בלתי אלימות" בבילעין בקרב כוחות הביטחון. אם היו משקיעים קצת יותר בעבודה עיתונאית אמיתית היו יכולים לחשוף את המסרים המאד אלימים של חלק ממשתתפי ההפגנות.