פיטר ביינרט: הפלסטינים לא מסיתים נגד ישראל

העיתונאי האמריקני פיטר ביינרט נחשב לאחד הקולות הבולטים והרמים בשמאל היהודי האמריקני, ומתנגד מוצהר לממשלת נתניהו. בשנה האחרונה הוא משמש גם כבעל טור ב'הארץ'. באחד מטוריו האחרונים ("ג'וליאני ונתניהו", 25.12), כרך-כפה יחדיו באופן מלאכותי למדי, שניים ממושאי ביקורתו הקבועים: המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ובנימין נתניהו.

ביינרט השווה בין התבטאויות של שני רפובליקנים ידועים בעקבות רצח שני שוטרים לבנים בניו יורק בידי אדם שחור (אירוע שהיווה שיא של מתח בין-גזעי הרוחש באמריקה בחודשים האחרונים), לבין התבטאות של נתניהו בעקבות רצח המתפללים בבית הכנסת בהר נוף בידי מחבלים ערבים. הרפובליקנים אותם ציטט ביינרט (רודי ג'וליאני וג'ורג' פטאקי) טענו כי רצח השוטרים נבע מ"התעמולה" ו"ההתבטאויות השנויות במחלוקת" של ראש העיר והתובע הכללי של ניו יורק נגד המשטרה, ונתניהו טען כי רצח המתפללים בהר נוף הוא "התוצאה הישירה של ההסתה שמובלת על ידי חמאס ואבו מאזן".

ביינרט ביקש לטעון כי למרות שגם הרפובליקנים וגם נתניהו "מדברים באובססיה" על הסתה ומייחסים לה השפעה "מיסטית ממש" על הציבור האפרו-אמריקאי והציבור הפלסטיני בהתאמה, הרי שמדובר בדמיונות בלבד.

ראשית כל, לשיטתו, אין מדובר כלל בהסתה אלא ב"תעמולה":

[…] חלק גדול מה"הסתה" – הגורמת, לדברי ג'וליאני, פטאקי ונתניהו, למעשי רצח – אינו הסתה כלל. אמנם אחרי מותם של מייקל בראון ואריק גארנר [שני אזרחים שחורים שנהרגו בידי שוטרים, ח"ע] קראו קומץ מפגינים לנקום במשטרה, ונכון שחמאס מעודד ומהלל מעשי טרור נגד ישראלים, אבל איש מ"המסיתים", שבשמותיהם נקבו ג'וליאני ופטאקי, לא התקרב בהתבטאויותיו לעשיית דמוניזציה למשטרה, לא כל שכן לא עודד אלימות נגדה.

פסקה זו מעידה שאפילו ביינרט לא מסוגל לקבל את המופרכות של טענתו, שכן הוא נדרש לתעלול רטורי על מנת ליישב את המציאות עם התזה שלו: בתחילת הפסקה הוא כורך יחדיו את נתניהו והרפובליקנים, ובסיפא שלה, הוא משמיט את נתניהו ומותיר רק את הרפובליקנים. יש לו סיבה טובה לעשות כך, שכן אפילו הוא לא יכול לטעון ש"המסיתים" בשמותיהם נקב נתניהו אינם עושים דמוניזציה לישראל או מעודדים אלימות נגדה. אולם ספק אם מי מהקוראים שם לב להפרדה המניפולטיבית שביצע ביינרט. האקרובטיקה המילולית שלו מובילה אותם למסקנה שגם הפלסטינים, כמו עמיתיהם האמריקאים, אינם עושים דמוניזציה לישראל ואינם מעודדים אלימות כלפי אזרחיה.

אם זה לא הסתה, אז מה זה כן? להלן תשובתו של ביינרט:

מה בעצם אמרו אובמה, הולדר ודה־בלאזיו [התובע הראשי וראש העיר של ניו יורק, ח"ע]? שהמשטרה משתמשת לעתים קרובות מדי בכוח לא מידתי ולא מוצדק נגד אפרו־אמריקאים. מה אמר אבו מאזן? הוא מחה נגד מערכת הדיכוי שישראל מפעילה בשטחים, השוללת מהפלסטינים זכויות יסוד. חלק ניכר ממה שג'וליאני, פטאקי ונתניהו מכנים "הסתה" איננו אלא התייחסות לאי צדק וקריאה לתיקון עוולות.

ההגדרה הסלחנית של ביינרט להסתה של אבו מאזן (יחד עם ההשמטה של החמאס מהמשוואה – עוד תעלול רטורי) מעידה על בורות במקרה הטוב, והטעיה מכוונת של קוראיו במקרה הרע.

האם בעיני ביינרט "התייחסות לאי צדק" יכולה לבוא בצורת עידוד ילדים להפוך לטרוריסטים? (למשל כאן, בעמוד הפייסבוק הרשמי של מפלגת השלטון הפלסטינית, תמונת ילד אוחז ברובה גדול כמוהו, והכיתוב "אמי ילדה אותי כדי שאיאבק ופת"ח נתן לי את הנשק").

האם קריאה לאזרחים "לחטוף במהרה סכין מהמטבח", או "ללחוץ על דוושת הגז של המכונית", במטרה לשחוט ולדרוס את "האויב הציוני", היא בעיני ביינרט "קריאה לתיקון עוולות"?

האם הפצת קריקטורות נאציות, או שידור שירי עידוד ותהילה לפיגועי התאבדות בטלוויזיה הפלסטינית (דוגמת הלהיט "חגור חגורת נפץ ומלא את הרחבה בדם"), מבחינת ביינרט, "אינן הסתה כלל"?

ואיך מגדיר ביינרט את האינדוקטרינציה הפלסטינית הקבועה, בכל אמצעי ההשפעה העומדים לרשותה, הקוראת לעם הפלסטיני לפעול להשמדתה של כל מדינת ישראל?

ביינרט לא רק עוטף את ההסתה הפלסטינית באצטלה של תמימות רומנטית משל היו שחורים הנאבקים על זכויותיהם באמריקה של שנות ה-60, הוא גם טוען כי ל"תעמולה" הפלסטינית, כדבריו, "אין קשר למציאות היומיומית" בחייהם של הפלסטינים. גם טענה זו מעידה על בורות, שכן ההסתה הפלסטינית עוטפת את חיי היום יום שלהם בכל מובן אפשרי. החל בשידורי הטלוויזיה והרדיו של התחנות הרשמיות של הרשות ושל החמאס, עבור במסרים שתלמידיהם סופגים במערכת החינוך, המשך בתמיכה בפעילי טרור מצד משפחותיהם, וכלה בדרשות הדתיות אותן הם שומעים במסגדים.

ביינרט הופך לרגע גם לפסיכולוג חברתי המומחה להתנהגות אנושית:

מה שעולה מדברי ג'וליאני, פטאקי ונתניהו הוא, שאפרו־אמריקאים ופלסטינים מתנהלים בשלווה, עד שבא איזה פוליטיקאי או פעיל חברתי ואומר להם שהם חיים תחת דיכוי. בשלב הזה, אפרו־אמריקאים מתחילים להרוג כל שוטר שנקרה בדרכם ופלסטינים מתחילים להרוג יהודים בלא הבחנה. זה תיאור לא סביר של התנהגות אנושית — וזאת הנקודה. כשמייחסים לציבור שלם נטייה להגיב ברצח על עלבונות מדומיינים — זוהי דה־הומניזציה של ציבור זה.

סביר יותר או סביר פחות, "נטייה להגיב ברצח על עלבונות מדומיינים", זוכה לתמיכה עקבית מצד החברה הפלסטינית, כך שמי שעושה "דה-הומניזציה", על פי הגדרת ביינרט, אלו הפלסטינים לעצמם.

עצימת עיניים מול המציאות והכחשת ההסתה החיה ובועטת ברשות הפלסטינית ובעזה, לא מקדמת את החברה הפלסטינית אלא להיפך, וזהו בדיוק הפרדוקס הגדול שמשקפות הטפותיו של פיטר ביינרט.