קורס מזורז ברטוריקה אנטי ישראלית

טורו של יצחק לאור ("העכביש, הכביש והכיבוש", 14.1.10) בעיתון הארץ מכיל בתוכו מרכיבים מרכזיים של דמגוגיה אנטי ישראלית, עיוות המציאות וזיכרון סלקטיבי, מה שמאפשר להשתמש בו כמקרה מבחן ודוגמא מייצגת של רטוריקה מסוכנת וחסרת אחריות המאפיינת מספר עיתונאים ישראלים.

טורו של יצחק לאור ("העכביש, הכביש והכיבוש", 14.1.10) בעיתון הארץ מכיל בתוכו מרכיבים מרכזיים של דמגוגיה אנטי ישראלית, עיוות המציאות וזיכרון סלקטיבי, מה שמאפשר להשתמש בו כמקרה מבחן ודוגמא מייצגת של רטוריקה מסוכנת וחסרת אחריות המאפיינת מספר עיתונאים ישראלים.

דומה שלאור מנסה לומר משהו על ההבדל בין הדימוי העצמי של הישראלים לבין האופן בו הם נתפסים בחו"ל. אולם מהר מאד מתברר שרוב עניינו הוא הכפשת ישראל ברבים.

כך לדוגמא מתאר לאור את "ההיגיון הישראלי" בעניין סגירת כביש 443 לפלסטינים:

ההיגיון [הישראלי] אומר: הכביש נחוץ לנו כי הוא מקצר את הדרך לירושלים ומקל על התחבורה הצפופה בכביש מס' 1. אבל מכיוון שהכביש היעיל הזה עובר בשטח כבוש זה 42 שנה […] הוא מסכן את חיי הישראלים; שהרי תושבי השטח הכבוש אינם רואים בעין יפה את השימוש באדמותיהם בלא רשותם. ובכן, למען נוחותנו עלינו למנוע מנהגים פלסטינים שימוש בכביש.

ה"נוחות" של הישראלים במקרה הזה הינה להגיע מקצה אחד של הכביש לקצה השני מבלי להיהרג – לא בתאונת דרכים, אלא מירי של מחבלים פלסטינים, כפי שקרה לשישה יהודים וערבי אחד בין השנים 2000 ל- 2002. על פי לאור אותו מנהג מעורר אי נוחות – ירי ורצח של חפים מפשע – מתבצע על ידי פלסטינים מכיוון ש"אינם רואים בעין יפה את השימוש באדמותיהם בלא רשותם". ניסיון לכתיבה ספק צינית ספק משעשעת לא ממש עובד כשהכותב מעוות באופן כל כך מגוחך את המציאות.

למען הסדר הטוב: מרגע סלילת כביש 443 תושבים פלסטינים יכלו לנסוע כאוות נפשם לאורכו, וכך עשו עד שנת 2002. בשנת 2000, באופן יזום ומאורגן, החלו פיגועי ירי על מכוניות חולפות בכביש 443, כחלק מפיגועי הטרור הפלסטיניים שהתרחשו בכל רחבי הארץ. אין קשר בין "לא לראות בעין יפה שימוש באדמות" לבין הפיגועים שהתרחשו לאורך הכביש. לא זאת הסיבה שהחלו פיגועי הירי, אך פיגועי הירי הם הסיבה לסגירת הכביש לפלסטינים. או במילותיו של השופט אדמונד לוי:

אמת, אין לבלבל בין היוצרות: בראשית היו הפיגועים, וסגירת הכביש באה אחר כך. ואם הכבדה על התנהלות החיים [של הפלסטינים] מצויה בסגירתו של הכביש, הרי שכבטלה היא בששים לעומת החיים שאבדו.

גדר ברברית

לאור לא נותן למציאות לבלבל אותו. לטענתו, טיעוני הביטחון (כלומר סכנת מוות לנוסעים) אינם הסיבה לסגירת הכביש לפלסטינים אלא הרצון ל"בעלות על טריטוריה נקייה מערבים". ממש כך. לאחר מכן מתפייט לאור שכל פעולה ישראלית שנעשית לצרכי ביטחון למעשה מכוונת ל"סילוק ערבים מהמרחב שבו חיים הישראלים".

הדוגמא המנצחת של לאור הינה גדר ההפרדה:

הגדר הברברית, העוברת "כמעט" לאורך הקו הירוק, נתפשת אצל הישראלים כצורך בטחוני: היא הרי אמורה לשמור על הביטחון של חשמונאים ג', או מכבים ד', או מודיעין עילית, או בית אל.

הטענה האווילית הזאת, האומרת שגדר ההפרדה שומרת על ביטחונם של כמה יישובים בודדים הצמודים לגדר, כל כך מופרכת עד שמביך בכלל לתקן אותה. אולי מר לאור שכח כי המחבלים הפלסטינים תקפו ורצחו אזרחים ישראלים בין השאר בחדרה, עפולה, תל-אביב, ירושלים, חיפה, נתניה, רמת גן, אשקלון, טבריה, כפר סבא, קרית מוצקין, נהריה, קיבוץ שלוחות, ראשון לציון, פתח תקוה, הרצליה ,צומת מגידו, צומת מירון, צומת אום אל-פאחם, צומת כרכור, הוד השרון, שדי תרומות, צריפין, אשדוד, באר שבע, דימונה ואילת.

עם השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה ירדו מספר הפיגועים בערי השרון כמעט לאפס (בין 2004 ל-2005) ודבר דומה קרה גם בירושלים עם השלמת בניית הגדר סביב הבירה (2005). גם אם מר לאור לא יודה בכך, גדר ההפרדה "הברברית" שומרת גם על חייו ומאפשרת לו תנועה בטוחה יחסית בכל רחבי מדינת ישראל. ניתן לנהל דיון על תוואי הגדר או על השלכותיו על התושבים הפלסטינים, אולם – כפרפראזה על דבריו של השופט לוי – אין לבלבל בין היוצרות: בראשית היו הפיגועים, ובניית גדר ההפרדה באה אחר כך.

הפלסטינים מחלקים מתנות

פיסה נוספת של רטוריקה מעוותת מתגלה בסוף הטור:

כך הגענו אל ההתנהלות המגוחכת של ממשלת נתניהו-ברק אל מול הרשות הפלסטינית. פתרון שתי המדינות הוא מתת שהפלסטינים העניקו לישראל ברוח מה שישראל דרשה תמיד: "אתם שם ואנחנו כאן". אלא שישראל אינה רוצה בכך באמת. כי אם כבר ויתרתם, למה לא תוותרו לנו עוד, ועוד ועוד ועוד, עד שתיעלמו לגמרי מאחורי חומות הגטו שלכם?

חלק מהספורט הלאומי של הכפשת ישראל הוא הצגתה כסרבנית שלום. מגדיל לאור ומספר לנו שהפלסטינים העניקו לישראל מתנה בצורת פתרון של שתי מדינות לשני עמים, אבל זה לא מספיק לישראל החמדנית.

ביקום המקביל בו חיים אנטי-ישראלים אולי כך מתנהלים העניינים, אולם במציאות האמיתית הסיפור הפוך ב-180 מעלות מכפי שמתאר אותו לאור. הפלסטינים מיוצגים על ידי הרשות הפלסטינית – שהיא למעשה זרוע של אש"פ המורכבת מאנשי ארגון פתח – וארגון החמאס. אמנת החמאס מוכרת יחסית אך על מנת שהדברים יהיו ברורים, יחס החמאס לישראל מתבטא במשפט הלקוח מתוך האמנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האסלאם, כפי שהכרית את מה שקדם לה". למען הסר ספק, הכוונה היא לכל ארץ ישראל – לא בדיוק הצעת פשרה של שתי מדינות.

ומה לגבי הרשות הפלסטינית, עימה ישראל מנהלת מגעים מאז 1993? אמנת אש"פ, המאומצת על ידי הרשות הפלסטינית, קוראת אף היא להשמדתה של ישראל. גם מאז החלו המגעים הדיפלומטיים עם ישראל, האמנה מעולם לא שונתה. הזדמנות לשינוי ועדכון האמנה התרחשה בקיץ 2009, עת התקיימה ועידה בין-לאומית של ארגון הפתח בבית לחם. אולם המצע הפוליטי שנתקבל בסוף הוועידה הוא קיצוני בניסוחו. מסמכי הייסוד של הפתח הקוראים למאבק מזוין והשמדת ישראל לא שונו. במסמך המסכם של הוועידה נקבע שעקרונות פתח נשארו כשהיו וכל אמצעי המאבק נגד ישראל "לגיטימיים". כמו כן, בנאום הסיכום של הוועידה הכריז יו"ר הרשות אבו מאזן כי הם אינם מוותרים על השבתם של מילוני פליטים פלסטינים לתוך גבולות הקו הירוק, דבר שיוביל הלכה למעשה לסופה של מדינת ישראל.

אם כן אילו מתנות בדיוק מבקשים להעניק הפלסטינים לישראל, הן הפתח והן החמאס?

ייתכן שלאור שכח שכל הצעות הפשרה וסיום הסכסוך ב-62 השנים האחרונות הוצעו על ידי מדינת ישראל או על ידי גורמים בין-לאומיים. נזכיר את החשובים שבהם:

1947 – החלטה 181 של ליגת העמים (האו"ם) בעד חלוקתה של ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ומדינה ערבית. ההחלטה התקבלה על ידי ההנהגה היהודית ונדחתה על ידי הערבים.

·      2000 – קמפ דייויד. ראש הממשלה אהוד ברק הציע ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת נסיגה של 94% משטחי יהודה, שומרון ועזה, החלת ריבונות פלסטינית על חלקים מירושלים, והשבה מוגבלת של פליטים פלסטיניים לתוך תחומי הקו הירוק. ערפאת סרב וכעבור מספר שבועות החל במאבק מזוין נגד ישראל.

2008 – ראש הממשלה אהוד אולמרט הציע ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן נסיגה ישראלית מ-94% משטחי יהודה ושומרון, כולל חילופי שטחים עבור ה-6% הנותרים. אבו מאזן לא הגיב להצעה.

אם כבר מישהו העניק למישהו מתת הרי שאלו הישראלים לפלסטינים. למרות סירובם ועקשנותם של הפלסטינים, ממשלות ישראל ניסו פעם אחר פעם להציע הצעות של פשרה. לאור מאשים את ישראל כי היא רוצה שהפלסטינים "יוותרו עוד ועוד". אך מי שוויתר עד עכשיו בפועל (רצועת עזה) ובכוח (הצעות הנסיגה מיהודה ושומרון) הם דווקא הישראלים. על מה בדיוק ויתרו הפלסטינים?

.

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות