(שוב) ישראל אשמה בכל

יוסי שריד הצליח לזקק ולאפיין בטורו השבוע ב"הארץ" את הגישה הביזארית משהו של חלק מכלי התקשורת כלפי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

בטורו ("דרושה בדחיפות תכנית אמריקאית", 12.12.10) הוא מתייחס לכישלון וגניזת רעיון ההקפאה הנוספת ל-90 יום:

לא לגמרי ברור מה עוד היה על הצד הפלסטיני לעשות ולא עשה. […] לעומת זאת, קשה לעמוד על תרומתו החיובית של הצד הישראלי למאמץ הכללי, וקל להבחין בתרומתו השלילית […]

נתחיל עם התשובה למר שריד. בנימין נתניהו הכריז קבל עם ועולם, בניגוד למצע מפלגתו ובניגוד לרצון חלק גדול מבוחריו, כי הוא תומך ברעיון שתי המדינות. מיד לאחר מכן הקפיא באופן חסר תקדים את הבניה בגדה המערבית וקרא לאבו מאזן לשולחן המשא ומתן. במשך תשעה חודשים אבו מאזן סרב להיפגש עם נתניהו. רק חודש לפני תום ההקפאה ובעקבות לחץ אמריקאי, הואיל אבו מאזן בטובו לפגוש את נתניהו. לאחר חודש ביטל את השיחות בטענה שאין כבר הקפאה.

אין דוגמא מובהקת יותר לתרומה חיובית ישראלית ולתרומה שלילית פלסטינית. אין דוגמא מובהקת יותר לניתוח של המציאות באופן הפוך לחלוטין מהמציאות עצמה. 

אם חשבתם ששריד אולי התבלבל, הוא מוכיח לנו בפסקה הבאה כי הוא עקבי בדבריו:

דווקא אהוד ברק הניח בפורום [סבן] תכנית הגיונית והגונה, שרק מדגישה את ההחמצה הנוראה שלו בקמפ-דייוויד לפני עשר שנים: עוד הוא הולך אז בדרך הנכונה, ונתקררו רגליו ברגע האחרון.

שוב תמונת מציאות הפוכה לחלוטין. במציאות, ברק הציע בקמפ-דיוויד הצעה נדיבה וערפאת סרב לה. אבל במציאות הנשקפת דרך משקפיו המיוחדות של שריד ברק הוא זה שקיבל רגליים קרות.

שריד משקף את אסכולת "ישראל אשמה בכל" גם כשהעובדות מוכיחות את ההפך. ללמדנו שישנם עיתונאים/פובליציסטים/פרשנים שגם עובדות ברורות וידועות לא יניאו אותם מלאנוס את המציאות כדי שתסתדר עם השקפת עולמם.