שלח רוצה לברך, אך בסוף יוצא מקלל

רבים וטובים מנסים להלחם בתופעה המתפשטת והולכת של השוואה בין מדינת ישראל לבין דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. למותר לציין כי אין שום קשר בין איזושהי מדיניות ישראלית לבין המדיניות הממסדית הדרום אפריקנית אשר הפלתה והפרידה את הרוב השחור מהמיעוט הלבן במשך מספר עשורים.

אלא שלעיתים יש מי שמבקש לברך אך יוצא מקלל. כך עופר שלח בטורו במעריב ("מה זה 'העולם לא מקבל'", 31.3.10). הוא מזהיר כי לא משנה כמה אנחנו בטוחים בצדקתנו, ברגע שהעולם לא מקבל את טענותינו תתחיל הידרדרות בלתי נמנעת.

בהתחלה הוא מסייג את דבריו כך:

אני יודע שההשוואה מקוממת, אני יודע שישראל אינה מבוססת על עוול משווע כפי שהיתה דרום אפריקה הלבנה.

אך במהרה הוא נופל לבור שכל כך הרבה גורמים מנסים לדחוף את ישראל לתוכו:

אבל אני מניח שזה בדיוק המשפט שאמרו פוליטיקאים ואזרחים לבנים שם זה לזה, בעשורים שקדמו לנפילתו של משטר האפרטהייד. הרי ישבו שם אנשים לא פחות נבונים, לא פחות מפוכחים, לא פחות מאמינים בצדקתם מאיתנו.

יש להניח ששלח באמת מתכוון לטוב אבל דומה שהוא לא מבין כיצד הוא משרת אינטרסים התומכים בחרם אותו הוא מנסה למנוע. הסכנה לחרם בינלאומי נובעת בין השאר מהשוואתה של מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. הסיבה שההשוואה הזאת קיימת היא מכיוון שארגונים, אנשי אקדמיה וכלי תקשורת ישראליים ובין לאומיים מפמפמים את ההשוואה השקרית הזו יומם ולילה. הדרך להלחם בתופעה זו היא על ידי חשיפת ערוותם של הגורמים הנ"ל ופמפום נגדי של עובדות, פרטים ומידע מדויק.

אין כמו עיתונאי ישראלי מוכר (וגם לא קיצוני) אשר קושר באיזושהי צורה בין ישראל לאפרטהייד, כדי לקדם את הקייס נגד ישראל. טורו של שלח כבר מופיע במלואו באתר של "מגזין כיבוש" אשר מאמין בין השאר כי:

רצועת עזה היא עדיין אזור כיבוש גם לאחר ה"התנתקות" רק אופן השליטה הישראלית בה שינה את צורתו. עתה מהווה הרצועה בית כלא ענק שהצבא גידר ונעל אותו והוא ממשיך במדיניות ההרס והחורבן.

כשהטור של שלח יתורגם לאנגלית הוא יופץ ברחבי האינטרנט ויצורף לארסנל נוטף הארס של ארגונים אנטישמיים ואנטי-ישראליים שאין ספק כי שלח לא רואה עצמו קשור אליהם.

וכמו שאנו מרבים להראות כאן, כך טור חסר חשיבות, לכאורה, בעיתון ישראלי, עלול לקום על יוצרו ולהוסיף שמן למדורה אותה מנסה הכותב לכבות.