אפרטהייד בירושלים

ואסור לשכוח שכל מפעל הבניה הענק הזה בירושלים נועד ליהודים בלבד; שכונה פלסטינית אחת לא נבנתה ב-43 שנות הכיבוש. הלזה לא ייקרא אפרטהייד?

לוי משתמש במילה "שכונה" כדי ליצור רושם שהבניה בירושלים לא כוללת בניה לערבים, מכיוון שלא הוכרזו "שכונות" רשמיות חדשות המוגדרות ערביות. אך האם זה אומר ששכונות ערביות לא הורחבו או שאין בניה של בתים לערבים בירושלים? כמובן שלא.

עיון במפה של המכון הירושלמי לחקר ישראל המציגה את מגמות הבניה בירושלים בשנים 2005/2006, מראה שמאות דירות חדשות נבנו בכל חלקי העיר וששניים מהשכונות בעלות המספר הגבוה ביותר של דירות שבנייתן הסתיימה הן שכונות ערביות במזרח העיר – עיסוויה וא-תור ("על נתונייך ירושלים 2005/2006, מצב קיים ומגמות שינוי", מאיה חושן, מיכל קורח, עמ' 57).

עפ"י הדו"ח של המכון מ-2007/2008, שכונת בית חנינא הערבית נמצאת בין ארבעת השכונות בעלות המספר הגבוה ביותר של דירות שבנייתן הסתיימה ("על נתונייך ירושלים 2007/2008, מצב קיים ומגמות שינוי", מאיה חושן, מיכל קורח, עמ' 59).

מדיניות ה"אפרטהייד" היתה מדיניות ממוסדת של הפרדה גזעית אשר התבצעה בידי מיעוט לבן כלפי רוב שחור בדרום אפריקה. המצב בירושלים הוא בדיוק הפוך. מן המפורסמות בימים אלה שמשפחות יהודיות עוברות להתגורר בשכונות ערביות, אולם גם משפחות ערביות עוברות לגור בשכונות יהודיות, כפי שמתואר בכתבה של דני רובינשטיין מעיתון "הארץ":

[…] וזה אולי השינוי החברתי הדרמטי ביותר שמתרחש עכשיו. מאות, ואולי יותר, משפחות ערביות החלו לשכור דירות, ואף לקנות בתים ודירות, בשכונות היהודיות של מזרח ירושלים. בבית דירות גדול בכניסה לשכונת הגבעה הצרפתית נמצא ש-15 מ-22 הדירות מאוכלסות בערבים. מחציתם ערבים ישראלים שבאו מנצרת ומשפרעם ללמוד ולעבוד בירושלים, ואלה פתחו את הדרך לשכירת דירות על ידי ערבים ירושלמים.

בבית קפה בגבעה הצרפתית מצאתי בשבוע שעבר את עיתון "אל-קודס" שבעל הקפה שומר ללקוחותיו הערבים. התופעה מוכרת גם בשכונות פסגת זאב, ובעיקר בנוה יעקב, שם מתגוררת אוכלוסייה יהודית חלשה מבחינה כלכלית. אם לשכור דירה בנוה יעקב עולה 500 דולר, ובבית חנינה הסמוכה לפעמים כמעט כפול – דבר לא יעצור את כניסת הערבים לנוה יעקב ("אבו שוקרי מחפש דירה בפסגת זאב", 18.12.07).

למעשה, מי שקורא לאפרטהייד הוא גדעון לוי בעצמו, אשר מטיף להפרדה בין יהודים לערבים בירושלים.