בדידותו של מנהיג

בראיון שהעניק השבוע בנימין נתניהו לניו יורק טיימס ("Netanyahu Takes a Lonely Stance Denouncing Iran", 11.10) מתואר ראש הממשלה כאדם בודד ומנותק, אשר ממשיך להתריע מפני הסכנה של איראן גרעינית בפני עולם אשר התקדם ונטש אותו, ואת אזהרותיו, מאחור. בכתבה מתואר כי מעל שולחנו של ראש הממשלה תלויות תמונותיהם של שתי דמויות מופת – צ'רצ'יל והרצל – איתם מזדהה נתניהו, מתוך אמונותו כי בדומה אליהם, הוא לבד יודע לזהות ולהתריע בפני העולם על הסכנה הגדולה של דורו. נתניהו מסכם את ההשוואה בכך שהוא מסביר כי צ'רצ'יל והרצל היו "בודדים הרבה יותר ממני".

רבים לא אהבו את ההשוואה בין נתניהו לצ'רצ'יל, וזו זכותם. אלא שלפחות במקרה אחד, ניסה אחד המבקרים להפריך את ההשוואה על ידי ניתוח חלקי ולא הוגן של ההיסטוריה. במאמר דעה ב'ידיעות אחרונות' ("בדידותו של החייל היפני", 15.10) הסביר ד"ר ברוך לשם:

גם היאחזותו של נתניהו בבדידותו של צ'רצ'יל נשמעת תמוהה. בנות בריתה של בריטניה באירופה לא נטשו אותה, אלא נכבשו על ידי גרמניה הנאצית. ארה"ב תמכה בה מדינית וסיפקה לה נשק וסיוע כלכלי עד להצטרפותה למלחמה ב-1941. צ'רצ'יל לא היה מבודד גם בקרב עמו בעת המלחמה, אלא היווה דמות מלכדת ונערצת.

לכאורה ביקורת נוקבת על ההבנה ההיסטורית הלקויה של ראש הממשלה; צ'רצ'יל לא היה כל כך בודד ומבודד כפי שנתניהו תיאר אותו. אלא, שדומה שדווקא ד"ר לשם לקה בחוסר הבנה לגבי התקופה הרלוונטית בחייו של צ'רצ'יל אליה רמז ראש הממשלה.

בספר "צ'רצ'יל והמלחמה" (בתרגום עם עובד, 2009) מתאר ההיסטוריון ג'פרי בסט את ניסיונותיו של צ'רצ'יל לעורר את דעת הקהל לסכנה הגדולה הנשקפת מגרמניה:

במהלך שנת 1933 העמיד צ'רצ'יל את העלאת המודעות הציבורית ביחס לסכנה הנשקפת מגרמניה במוקד עיסוקיו ועשה אותה לשליחותו הגדולה….בנאום אחר נאום, מאמר אחר מאמר (אך כי אלה לא היו מרובים במיוחד), בשידור אחר שידור, הפנה את תשומת הלב לחימוש מחדש של גרמניה ולמשמעויות שייוודעו לו לשלום אירופה, ואולי לשלום העולם כולו…היטלר בנאומיו, מנגנון התעמולה של גבלס ושוחרי שלום בארצו – כולם הוקיעו אותו כמחרחר מלחמה, אך זה היה תיאור מסולף ומעוות… (עמ' 97)

צ'רצ'יל היה המתריע העומד בשער, בודד במערכה כנגד גרמניה עד שנת 1938. מעמדו הדרדר עוד יותר עם חתימתו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, על הסכם מינכן הידוע, בו הוקרבה צ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית בעד הבטחות חלולות לשלום. צ'מברליין, בציטוט שהפך עם השנים לקלישאה המסמלת נאיביות, הכריז כי הביא "שלום בימינו". ההשפעה על מעמדו של צ'רצ'יל הייתה מיידית:

לאחר מינכן בסתיו 1938, איבד צ'רצ'יל את בסיס האהדה שלו בקרב תומכי השמרנים הנאמנים… בדיון בבית הנבחרים לא היה צ'רצ'יל בודד בביקורתו על הסכם מינכן, אך היה הרהוט והחריף ביותר. הוא העז לומר "את הדבר הלא-פופולרי והלא-מקובל ביותר" שאפשר היה לומר בתנאים האלה – כי לא זו בלבד שאין סיבה למסיבה, אלא "ספגנו תבוסה מוחלטת וחד-משמעית". די היה בכך להשחיר את פניו בעיני נאמני השמרנים… למשך זמן מה היה צ'רצ'יל הפוליטיקאי הפחות פופולרי במדינה. (עמ' 99-100)

רק כשבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, ולאחר מספר כישלונות צבאיים, התפטר צ'מברליין, והוחלף בתפקידו על ידי צ'רצ'יל אשר בזכות מנהיגות איתנה ורטוריקה מופלאה, ליכד מסביבו את העם הבריטי עד לניצחון על גרמניה הנאצית.

אם כן, לפני פרוץ המלחמה, בכל הנוגע ליחסו ואזהרותיו של צ'רצ'ילכלפי גרמניה הנאצית, הוא אכן היה בודד, או לכל הפחות היה המייצג הבכיר של דעת מיעוט אנטי-פייסנית שרבים לא רצו לשמוע.

האם נכון להשוות בין ניסיונותיו של צ'רצ'יל להזהיר את העולם מפני הסכנה הנאצית, לניסיונותיו של נתניהו להזהיר את העולם מפני סכנת הגרעין האיראנית? עדיף להשאיר השוואה זו לשיפוטם של היסטוריונים מן העתיד. אלא שמי שבינתיים לא מקבל את ההשוואה, מוטב כי ידייק לפני שיבקר.