דוקטור חיים ומיסטר באר

בתחילת השבוע התראיין הסופר חיים באר לתוכנית 'פגישה עם רוני קובן' בתאגיד השידור, במסגרת מסע היח"צ לספרו האחרון 'מסע דילוגים'.

בריאיון אמר באר דברים רעים ובוטים על הציונות הדתית: שהיא "גידול סרטני", שהוא "מבועת מהגסות והאכזריות" שלה, שהיא מייצגת בעיניו צד שבכלל "אינו יהודי", שהיא מובילה את ישראל להפוך "לעוד מדינה מזרח תיכונית מהסוג של סעודיה", שאם יינתן בידה הכוח היא תוציא להורג הומואים, וכו'.

הנה חיים באר אצל רוני קובן:

מה שהופך את הכל למעניין יותר, הוא ריאיון שהעניק באר לעיתון הבית של הציונות הדתית – 'מקור ראשון' לפני שלושה חודשים בלבד, גם הוא במסגרת מסע היח"צ ל'מסע דילוגים'.

הדברים שאמר באר ל'מקור ראשון' היו הפוכים לגמרי לדברים שאמר אצל קובן. אז הוא דיבר בכבוד ובאהבה על חבריו בהתנחלויות, על בנו המתנחל ועל מחויבותו לאחדות ישראל.

וזו לא היתה הסתירה המוזרה היחידה. ב'מקור ראשון' דיבר באר בתקיפות רבה נגד כל אותם אלה שבראיונות לתקשורת רוצים "לעשות רעש" ו"להוציא שם רע", וגם נגד התקשורת ש"מלהיטה" אותם לדבר בקיצוניות.

הנה חלק מדבריו של חיים באר לעיתון הציונות הדתית, כאמור לפני שלושה חודשים בלבד:

"הניסיון להציג את האדם הדתי כנבער ופרימיטיבי הוא קשקוש. הבוז העמוק לעולם הדתי זקוק לתיקון."

"הקיטוב מדאיג אותי ומכאיב לי".

"הכול היום הולך רק כדי לפגוע באחר, ולא באמת כדי למצוא פתרון. זו גסות נפש מתמשכת, אטימות של כל הצדדים".

ופסקה מעוררת מחשבות נוגות מאת חיים באר, על אנשים שכדי למכור ספר הולכים לטלוויזיה ואומרים על מגזר שלם שהוא גידול סרטני:

"אני קורא עיתונות, ואני רואה שאם אני אומר דבר מתון איש לא ידפיס אותו. התקשורת מלהיטה, והרצון של אנשים לעשות רעש ולהיות מצוטטים עושה את שלו. הקלות שבה אנו מוציאים שם רע, זה דבר איום. אנחנו צריכים להמציא מחדש את 'שמירת הלשון' של החפץ חיים. ראיתי עכשיו תוכנית פוליטית: כולם השתלחו זה בזה. אם אני לא מקריב למולֶך הזה, אני לא קיים. אם אני לא מספק כותרת, אני לא קיים. אם אני בעד מתינות, בעד רצון להכיל את כולם, אני לא קיים".

והנה פסקת שיא הביקורת שלו על הציונות הדתית, כשהתראיין לעיתון הבית שלה:

"הדתיים־לאומיים הלכו יותר לכיוון הפוליטי, ימינה. הציבור הדתי־לאומי במיוחד היה יכול להיות גשר בין שתי ההוויות האלה. אני חולם שאנשים יחזרו אל אוצרות הרוח שלהם".

הניגודיות הלא תיאמן בין מה שאמר ל'מקור ראשון' לבין מה שאמר לתאגיד השידור, מעלה שתי שאלות.

הראשונה כלפי איש הרוח חיים באר: למה יצאו הדברים הרעים האלה מפיו, למרות שאין בו שנאה כלפי הציונות הדתית?

התשובה היא שהוא עשה את הטעות שעושים יוצרים ואנשי רוח רבים מול מצלמה. כדי למכור ספר חדש, סרט, אלבום או מופע, הם בולעים את הפיתיון שהתקשורת "מלהיטה" אותם בו (כלשונו של באר עצמו) והופכים עצמם לפוליטיקאים לרגע, בדרך כלל פוליטיקאים מפיצי שנאה.

השאלה השנייה כלפי התקשורת: למה הניח קובן לבאר לומר את דברי הבלע האלה (עליהם ניסה מאוחר יותר להתנצל באופן חיוור וחלקי) ולא כיהה בו אלא להיפך, רק עודד אותו להקצין את דבריו עוד ועוד?

האם היה מניח לו לדבר כך על ערבים? אפילו על חרדים? בטח על שמאלנים תל אביביים, או שהיה ממהר להזהיר אותו מהכללות ומפציר בו לחזור בו מדבריו?

ברור שלא. למה, אם כן רק במתנחלים לגיטימי להכות כך? מה המניע הנפשי העמוק העומד מאחורי התרת הדם הקבועה והברוטלית הזו של התקשורת, רק כלפי מגזר אחד ויחיד?

על זה אין לי תשובה. יש לי מחשבה, אבל אשמור אותה לעצמי