האם יש להלחץ מחרם נגד ישראל של הכנסייה הפרסביטריאנית?

ממקום מושבו בארה"ב, מנסה רון מיברג להסביר מדוע מצבה של ישראל בקרב האומות עגום לכאורה. אלא שהדוגמא שהוא מביא מעידה בעיקר שאינו מבין על מה הוא כותב 

לפני ארבע שנים, הצהיר העיתונאי רון מיברג, כיום תושב מיין שבארה"ב ואיש 'מעריב', כך:

אני ממעט וכמעט חדלתי להתבטא באופן ישיר על ישראל, ודאי בכל מה שקשור בשמאל-ימין, שטחים וכל הבולשיט הזה. אני לא מאמין בהתערבות ממרחק של עשרת אלפים מייל ("רון מיברג לא מתגעגע לישראל. אבל אל דאגה, הוא גם לא מאושר מדי. ביקור", 'הארץ', 9.7.2010) 

דומה שבמשך הזמן הצליח מיברג להתגבר על חוסר האמון שלו בהתערבות ממרחק עשרת אלפים מייל, ובשבוע שעבר פרסם טור ביקורתי במיוחד נגד ישראל ("כבוד השר, שלום", 'מעריב סופהשבוע', 30.6.2014). בטור, לאחר אחת עשרה פסקאות ראשונות אופייניות בהן כתב על עצמו, הוא נפנה לעניין לשמו התכנס:

לא נותר ספק שישראל הגיעה לסוף דרכה כמדינה דמוקרטית של כל אזרחיה; ישראל נתונה תחת כיבוש משיחי, סרה לציווי אלוקי, חיה תחת מרותו של ציבור דתי והתנחלותי, שאינו פתוח לדיאלוג פנימי או חיצוני ומוביל את המדינה מכוח הלגיטימיות המלאה והתקציבים שניתנו לו אל ישות שונה לחלוטין מזאת שאליה כיוונו האבות המייסדים…

ועוד כהנה וכהנה דברי ביקורת וגנות. עד כאן דעותיו של מיברג וזכותו להביע אותן. אבל על פי מה קובע מיברג את קביעותיו הביקורתיות נגד ישראל? ממקום מושבו במיין מנתח מיברג כי:

את המצב הזה יש לבדוק בפרמטרים אחרים. כמו למשל החלטתה המהפכנית של הכנסייה הפרסביטריאנית האמריקאית להתחיל בחרם מאופק על ישראל ומדיניותה בשטחים. מדובר באחד הגופים שמסיבותיו הוא תמך בישראל ללא מצרים.

מיברג מנסה להראות שגוף שפעם "תמך בישראל ללא מצרים" קץ אף הוא במדיניותה של מדינת היהודים והחל להחרים אותה. הכנסייה הפרסביטריאנית אכן החליטה לפני מספר ימים למשוך את השקעותיה משלוש חברות אמריקאיות שמוכרות מוצרים שנעשה בהם גם שימוש ביטחוני ביו"ש. אלא שאם, אליבא דמיברג, החלטה זו מהווה אינדיקציה כלשהי להידרדרות מצבה של ישראל, הרי שהוא לא באמת מבין מה הוא כותב.

ראשית, אין כאן חידוש או דרמה, שכן אותה כנסייה החליטה כבר לפני שנתיים החלטה דומה להחלטתה הנוכחית. שנית, מדובר בכנסייה קטנה ומזדקנת, שהשפעתה מצויה במגמת ירידה. בשנת 2013 היא מנתה כ-1.76 מיליון חברים, לעומת כ-2.5 מיליון חברים שמנתה רק 13 שנים קודם לכן, בשנת 2000. מדובר בירידה חדה של כ-30% בתוך חצי דור, במיוחד עבור כנסייה שהגיל הממוצע של החברים בה עומד על 63.

מיברג מנסה גם להאדיר את הדרמה שבשינוי שחל לכאורה בגישה כלפי ישראל, בכך שהוא מסביר שפעם הכנסייה "תמכה בישראל ללא מצרים". אלא שלכנסייה הפרסביטריאנית עבר עשיר של התנגדות פוליטית ותיאולוגית לישראל, שנגעה אף באנטישמיות קלאסית. בשנה שעברה פרסמה "ועדת הכנסייה לענייני המזרח התיכון" מסמך שכותרתו  "ציונות מעורערת" (ובאנגלית: "Unsettled Zionism" – משחק מילים על המילה "התנחלויות", לפיו ההתנחלויות מערערות את הציונות). עיון במסמך מראה כי לא הכיבוש הוא הבעיה; בעמוד 56 נקבע ללא כל הסתייגות כי "הציונות היא הבעיה". הציונות מתוארת במסמך כתנועת "עליונות יהודית" (Jewish Supremacism) אשר מסלפת את דבר האל.

ישראל – או הציונות ליתר דיוק, לפי המסמך – היא האשמה הבלעדית בכל הסבל הנלווה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמר שצורף לחוברת מציין הכומר הפלסטיני ד"ר נעים אתיק כי:

מדובר בהכרזת הציונות ככפירה, דוקטרינה המטפחת אי צדק פוליטי ותיאולוגי. זה הגינוי החזק ביותר שקבוצה נוצרית יכולה לעשות כנגד דוקטרינה המעודדת את המוות ולא את החיים.

הליגה נגד השמצה וארגונים יהודיים אחרים גינו את המסמך. דייויד דיוק, מנהיגה לשעבר של הקו-קלאקס-קלאן הגזעני, דווקא שיבח אותו.  כך או כך, לאחר חודשים רבים בהם הופיע הפרסום האנטישמי באתר הכנסייה, ולאחר ביקורת שנאלצה הכנסייה לספוג על העניין מגורמים רבים ומכיוונים שונים, היא החליטה לאחרונה להסיר את החוברת מהאתר שלה.

האם, אם כן, החלטה שקיבלה כנסייה בעלת מימד אנטישמי, שגם כך השפעתה שולית למדי, היא "הפרמטר" המתאים ל"בדיקת מצבה של ישראל"? האמנם כנסייה "שתמכה בישראל ללא מצרים", שינתה פתאם את גישתה לישראל בגלל מדיניותה ביהודה ושומרון? אולי כך זה נראה כשמתערבים ממרחק עשרת אלפים מייל.