'הארץ': "ההתנגדות הפלסטינית פסיבית ושאנטית"

ביום שישי האחרון לימד אותנו 'הארץ' דבר חדש: במאמר מאת קרולינה לנדסמן, למדנו שבעצם אנחנו חיים לצד עם שהוא כנראה העם הכי שוחר שלום וסולד מאלימות בעולם (היא מתכוונת לפלסטינים כמובן).

ובלשונה:

אלימות? אני לא חושבת שיכולנו להגריל עם פסיבי יותר מהפלסטינים… מאיפה הם מצליחים לשאוב את השאנטי שלהם?

זה לא היה מהלך התעמולה היחיד באותו גיליון 'הארץ', שמטרתו להצדיק את ה"התנגדות" הפלסטינית ולהאשים אותנו בה. גם כאן נעמיד דברים על דיוקם:

ראשית הבה נזכיר את נתוני היסוד. בניגוד לעמים רבים אחרים בעולם שנאבקו על חירותם, (מבלי להיכנס לטענות הבעלות ההיסטוריות על הארץ ולשאלה מי צודק), בניגוד ליהודים הפלסטינים סירבו לכל הצעת פשרה ואף פתחו נגדם במלחמה בה הפסידו.

שנית, בניגוד למאבקים של עמים אחרים, שהתמקדו בכוחות הצבא של מי שראו ככובש (למשל תנועת המרי העברית נגד הבריטים) הפלסטינים מכוונים מראש את הטרור הזוועתי שלהם נגד אזרחים. יורים ארטילריה על ריכוזי אוכלוסייה, מפוצצים מסעדות, אוטובוסים ומרכזי בילוי וכו'. הדברים ידועים לצערנו.

שלישית, וכאן לדעתי הם קובעים שיא עולמי בהיפך הגמור מפסיביות ושאנטיות – הפלסטינים מאתרים בתוך הנוער של עצמם את הנערים והנערות החלשים (אפילו את הסובלים מפיגור קל) או המתמודדים עם משברים אישיים, ושולחים אותם להתאבד בהתפוצצות בתוך ריכוזי אזרחים.

רביעית, הם לא פוסקים לרגע מלחנך את ילדיהם להתאבד

חמישית, גם היום, בכל הזוועה הזו, תומכת הקהילה הפלסטינית בהתלהבות.

שישית, הטענה ל"פסיביות" תמוהה נוכח היקפי הטרור העצומים, העומדים על כ עשרת אלפים פיגועים בשנה. רק חלק מהפיגועים וניסיונות הפיגוע בכלל מדווחים בכלי התקשורת.

ושביעית,  מאות רבות של נסיונות הפיגוע מסוכלים מראש על ידי כוחות הביטחון.

ולסיכום: 'הארץ', בתפקידו כארגון תעמולה שמטרתו להעניק לגיטימציה לטרור הפלסטיני, יכול להמשיך לפרסם את הבליו כאוות נפשו, אבל את עובדות היסוד לא יצליח לשנות.

ולפי העובדות, על פי כל קנה מידה ולפי כל השוואה בינלאומית, הטרור הפלסטיני הוא הטרור המרוחק ביותר מההגדרות "פסיבי" ו"שאנטי", מבין מאבקי העמים לשחרור, המוכרים בהיסטוריה של העולם.