'הארץ': היחס לנוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית, טוב מהיחס אליהם בישראל

מאת שלומי בן מאיר

בפרשנות ב'הארץ' מאת עמירה הס על ביקור טראמפ בבית לחם, נקבעו עובדות מפתיעות בדבר יחסם הפלורליסטי לעילא של הפלסטינים לנצרות. כך הס:

בזיקתם לעיר החשובה לנצרות, הפלסטינים מפגינים שוב הן את שורשיהם התרבותיים־היסטוריים בארץ והן את האופי העל־דתי, או הדו־דתי, של לאומיותם. בכך הם דומים ומובנים הרבה יותר לעמים אחרים, מאשר העם הישראלי־יהודי.

אבחנתה של הס בנוגע למעמד הנוצרים והנצרות בלאומיות הפלסטינית, עומדת על שתי רגליים עקומות:

1. שהלאומיות הפלסטינית היא בעלת אופי "על-דתי, או דו-דתי";

2. שבתחום זה אפילו לנו יש מה ללמוד מהם.

האמנם התנועה הלאומית הפלסטינית היא בעלת אופי על דתי, או אף דו-דתי, יותר מאשר מדינת ישראל?

לא. וזה מתבטא בשני מישורים: מסמכי היסוד הרשמיים והמצב בשטח.

התנועה האסלאמית הפלסטינית המרכזית, בה כידוע תומכים פלסטינים רבים, היא חמאס. באמנת חמאס משנת 1988, מובעת שאיפה לסובלנות דתית, אבל לא באופי "על דתי" ובוודאי שלא "דו דתי":

תנועת ההתנגדות האסלאמית… שואפת את דגלו של אללה מעל כל אינץ' של פלסטין, כדי שתחת האסלאם מאמיני כל הדתות יוכלו לחיות בדו-קיום ובביטחון… זו חובתם של בני הדתות האחרות לחדול מלערער על ריבונות האסלאם באזור.

האמנה גם קובעת את השריעה האסלאמית כחוק המחייב, וכל חוק המנוגד לה הוא "בטל ומבוטל".

תאמרו שחמאס מיתן את עמדותיו במסמך העקרונות החדש שפרסם לאחרונה? גם מסמך זה מצהיר על סובלנות ועל התנגדות לרדיפה ואפליה דתית, אולם בסייג מהותי:

מעמדה של פלסטין נגזר מהאסלאם… היא ארץ ערבית-אסלאמית

הזהו אופי "על-דתי"?

אמנות אש"ף והפתח', בניגוד לאמנת חמאס, הן מסמכים חילוניים בעיקרם. האם יש בכך כדי להסיק על "האופי העל-דתי, או הדו-דתי" של הלאומיות הפלסטינית? ובכן, חוק היסוד של הרשות הפלסטינית, אשר מהווה את הבסיס לחוקת המדינה הפלסטינית, פותח בפסקה האסלאמית הידועה "בשם אללה, הרחמן והרחום". סעיף 4.1 של החוק מכריז כי "האסלאם היא הדת הרשמית של פלסטין". הוא מציין בנוסף כי כבודן של כל שאר הדתות יישמר, אך למען הסר ספק, סעיף 4.2 מצהיר כי "עקרונות השריעה האסלאמית יהוו מקור החקיקה העיקרי".

מסקנה: במסמכים הרשמיים מובטחת הדומיננטיות של האסלאם כדת השלטת. לא על דתי ולא דו דתי.

עקרונות כתובים הם חשובים, אולם אינם בהכרח מצביעים על המציאות בשטח. ומה המצב בשטח?

לא מזהיר. ארגון "דלתות פתוחות" (Open Doors), התומך ומנטר מיעוטים נוצריים נרדפים ברחבי העולם, מפרסם דירוג שנתי של 50 המדינות בהן רדיפת הנוצרים היא החמורה ביותר. הדירוג האחרון, מלפני כחודש, ממקם את השטחים הפלסטיניים- הכוללים את הרשות הפלסטינית ורצועת עזה- במקום ה-23 הלא מכובד.

לפי הדירוג, מדינות  כבנגלדש, אינדונזיה ואיחוד האמירויות הערביות, מפגינות כלפי נוצרים יותר סובלנות דתית מהפלסטינים. המחקר קובע: "זכויותיהם של הנוצרים לא נשמרות או מוגנות בעזה", וכי "נוצרים מתמודדים עם איומים מצד קבוצות אסלאמיות סוררות". המחקר מוסיף כי מספרם הכולל של הנוצרים יורד בהתמדה בשטחים הפלסטיניים, בין השאר בגלל הגירה שלהם משטחים אלה.

מדינת ישראל, למקרה שתהיתם, כלל אינה מופיעה בדירוג של "דלתות פתוחות". כלומר, מבחינת הארגון הסוגיה של רדיפת נוצרים כלל אינה מתעוררת במקרה הישראלי. לתשומת לבה של עמירה הס, הרואה בישראל גרועה מפלסטין בסובלנות כלפי נוצרים.

עמירה הס בתגובה: כל זה לא סותר את העובדה שישנם פלסטינים נוצרים וישנם פלסטינים מוסלמים