'הארץ' מצדיק את הטבח ולועג לקורבנות החטופים

ביום שני, 9.10, יומיים לאחר הטבח בעוטף עזה, פרסמה עמירה הס ב'הארץ' מאמר שכותרתו 'מעגל הנקם הישראלי פלסטיני'

אבל המאמר לא תיאר שום מעגל, אלא היה כולו שיר שבח והלל לטבח הנאצי הברברי שביצע חמאס ברחבי העוטף, ושיר לעג ושמחה לאיד לתבוסת צה"ל באותה שבת שחורה משחור.

כבר בתחילת הדברים מעליל 'הארץ' על צה"ל עלילת שקר שפלה ובזויה, לפיה צה"ל מבצע בפלסטינים דרך שגרה את אותם פשעים בלתי נתפסים שביצעו ערביי עזה בעוטף בבוקר השבת והחג.

ובלשונה:

ביממה אחת עברו אזרחים ישראלים את מה שחוו וחווים פלסטינים במשך עשרות שנים כשגרה

האמנם חווים הפלסטינים מידי צה"ל "דרך שגרה" הוצאות ברבריות להורג של ילדים כפותים לעיני הוריהם והורים כפותים לעיני ילדיהם? אונס המוני עד מוות של נערות? קטיעת איברים, עריפת ראשים כולל של תינוקות, שריפת אנשים בחיים עד שלא נותר מהם די אן איי לזיהוי?

האם יכולה בכלל להיות נקודה יותר נמוכה מפרסום האשמה כזו כלפי צה"ל?

בהמשך המאמר מסתבר שכן. יכולה להיות נקודה יותר נמוכה, וגם אל תוכה שוקע העיתון בחדווה חולנית:

פסקה שלמה מוקדשת להערכה ואף התפעלות מהטבח, ולבסוף הסתייגות רפה מ"רצח של אזרחים ישראלים" שביצעו רק "כמה מהם" (מרוצחי החמאס).

הבעיה היחידה עם הרצח הקטן והנקודתי שביצעו רק כמה סוררים, הוא שטקטית הוא לא משרת את מטרות חמאס.

הנה הפסקה בשלמותה, כדי שלא ניתן יהיה לטעון להוצאת דברים מהקשרם:

היוצרות התהפכו פתאום, וסיוט השגרה הפלסטינית ניפץ את מעטה הנורמליות המזויפת המאפיינת את חיי הישראלים במשך עשרות שנים. חמאס רמס אותה בפעולת פתע שהנחית, וחשף את התושייה הצבאית שלו ואת יכולתו לתכנן, לשמור בסוד את תוכניותיו ולנקוט פעולות הסחה. פעיליו הראו יצירתיות כשפרצו בשיטות שונות את חומות הכלא הגדול בעולם, שישראל דוחסת בו כשני מיליון נפש. חמושיו יצאו למסע בנכונות להקריב את חייהם ובידיעה שרבים סיכוייהם להיהרג. כמה מהם רצחו אזרחים ישראלים במה שנראה כאורגיית נקם, שמפקדיהם לא השכילו למנוע, ולו משיקולים טקטיים.

אז היתה לנו טענה שצה"ל עושה בדיוק את אותו דבר "כשגרה",

היתה לנו התלהבות כמעט אירוטית מהטבח עצמו,

נשארה, בנוסף להתלהבות, הצדקה לטבח הנאצי הברברי של חמאס,

ועל הדרך גם לעג ארסי לאזרחי ישראל החטופים בעזה.

גם כאן מובאת הפסקה בשלמותה, כדי לא להותיר טענה להוצאה מהקשר:

תגובות השמחה על הישגו הנוכחי אינן צריכות להפתיע. הרי האויב הכל יכול הוצג במערומיו: צבא לא מוכן, הוא מגן על מתנחלים מתפללים בחווארה ועל פולשים יהודים למעיינות פלסטיניים. חיילים ושוטרים מבולבלים, שהורגלו לחשוב שלחימה זה להעיר ילדים משנתם בכידוני רובים שלופים, או לפלוש בג'יפ משוריין למחנה פליטים. ממציאי רוגלות ומפעילי משת"פים, ששמחו כל כך בהישגיהם עד שזילזלו בגורם האנושי; כלומר, השאיפה של כל אדם לחירות. "חצי מתושבי שדרות נמצאים בעזה, וחצי מתושבי עזה נמצאים בשדרות", התלוצצו תושבים בעזה בשבת, כשהתברר מספר הישראלים שנלקחו בשבי. אלו התלוצצויות של עצירי־עולם, שמכירים מהסיפורים של סבא וסבתא הפליטים את הנופים של ג'יה, בריר, חמאמה, נג'ד, דמרה, סמסם ועוד כפרים הרוסים בעוטף עזה. אבל מה אחרי השמחה ותחושת ההישג?

כל זה התפרסם בעיתון ישראלי, בשפה העברית, עבור החברה הישראלית.

איך ניתן להסביר את זה?

שמתי לב שמתחילת המלחמה משלבים כל העיתונים הישראלים היומיים דגל ישראל בלוגו העיתון. כך ידיעות אחרונות, ישראל היום, מעריב, Jerusalem post.

הם עושים זאת כי הם מרגישים ישראלים. חלק מהחברה הישראלית העומדת על נפשה.

העיתון היחיד שלא עושה זאת הוא 'הארץ', מאותה סיבה בדיוק.

הוא לא מרגיש חלק מהחברה הישראלית. פעם הרגיש. אח"כ עבר להסתכל עלינו מהצד. אח"כ אימץ מבט ביקורתי מהצד. אח"כ מבט עוין.

העגלה נוסעת אין עצור ועכשיו הוא, בפשטות, מזדהה עם האויב ותומך בו, גם כשהוא מבצע את הפשעים הברבריים ביותר, אותם תזכור ההיסטוריה האנושית לעד.

אבל עוד דבר תזכור לעד ההיסטוריה, בעיקר ההיסטוריה היהודית: והוא את התוכן השלילי, המחליש, המסית, המפלג ומצדיק האויב, שמפרסם העיתון בשיטתיות ובעקביות מתחילת המלחמה.