'הארץ' עבר על החוק האוסר הסתה לאלימות

ביום שישי האחרון עבר 'הארץ' על החוק האוסר על הסתה לאלימות, הקובע עונש של חמש שנות מאסר למי ש"מפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור". (סעיף 144 ד' 2, תת סעיף 1 בחוק העונשין)

המדובר במאמר מאת דניאל בלטמן שפורסם במקום בולט בגיליון סוף השבוע של 'הארץ'.

במאמר שואבים בלטמן (ועיתון 'הארץ' שבחר לפרסם את הדברים) השראה מהחלטת הנשיא האמריקני אברהם לינקולן לצאת למלחמת אזרחים כנגד העבדות.

בהשראת הכרעתו של לינקולן, קורא בלטמן מפורשות למה שהחוק מגדיר "עשיית מעשה אלימות":

אם לא נתארגן מבעוד מועד, מה שהיה לא יהיה עוד. ואם הדרך לשם מצריכה תובנה שמשמעותה שבירת כל הכללים הישנים והתארגנות למאבק שונה מכל מה שידענו בעבר — יש להתארגן לכך מבעוד יום. […]

כל קונפליקט אלים בחברה שמתפתח למלחמת אזרחים, יסודו במאבק על נורמות וערכים, שבו צד אחד מערער על הקיים ומנסה לנטרל את יריבו. קונפליקטים חברתיים כאלה יכולים להסתיים ללא אלימות, כל עוד שני הצדדים מקבלים את נצחיותן של הנורמות שהיו קיימות בחברה מאז שכוננה כמסגרת קולקטיבית, שכל חבריה שותפים וולונטרית לאותה מערכת ערכים. אבל כשצד אחד מדיר קולקטיב גדול מנורמות היסטוריות מקובלות ומנסה לקבע במקומן הגדרות חדשות, תוך כדי עשייה אלימה, חייבים אלה המאמינים כי "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו", כפי שהאמין לינקולן, לקום ולעשות מעשה.

בלטמן לא מסתפק בכך אלא קורא בפירוש לשימוש בנשק חם במסגרת האלימות, אותה הוא קורא "לקום ולעשות", כנגד "האפלה היורדת על חיינו כיום":

מהמשבר הגדול בסוגיית העבדות בארה"ב נחרת בזיכרון במיוחד המקרה של ג'ון בראון, מתנגד קיצוני של העבדות. ב–16 באוקטובר 1859 הוא פרץ, בראש 22 מאנשיו, ובהם ששת ילדיו, למחסן נשק בווירג'יניה, במטרה לצייד בנשק את תומכיו ולהקים בהרים מחנה מקלט לעבדים. הוא נתפס, נשפט והוצא להורג בדצמבר 1859. בראון הפך במורשת האמריקאית לדמות מופת של איש הנוקט אקט של מרי אזרחי למען הגשמת מטרה נעלה. כמה משפטים מנאומו האחרון בבית המשפט ראוי שייחרתו במוחו של כל מי שמחפש את הדרך הראויה להתייצב מול האפלה היורדת על חיינו כיום: "אילו התערבתי כך (במרי האזרחי, ד"ב) למען העשיר, התקיף, המשכיל, הגדול, וסבלתי והקרבתי כפי שסבלתי… לא היה איש פוצה פה; וכל אחד בבית משפט זה היה רואה במעשה זה דבר הראוי לפרס ולא לעונש. (אבל, ד"ב) כאשר התערבתי למען הענווים הבזויים לא עשיתי אלא צדק. עכשיו, כשאתם רואים צורך לגזור עלי כי אקפח את חיי למען קידום מטרות הצדק, שאערב את דמי בדם ילדי ובדמם של מיליוני ארץ העבדים הזאת, שזכויותיהם נדחקות על ידי חוקי אוון רשעים ואכזריים, אני מקבל עלי: יהי כן!".

לו יקום בינינו מנהיג שיידע לדבר דברים ברוח זאת, הוא יהיה זה הראוי מכולם לעמוד בראש מחנה הג'ון בראונים, שייצא למאבק על קיום הדמוקרטיה הישראלית.

ככל שאני מבין את הכתוב, זוהי קריאה מפורשת לאלימות קשה והיא מופנית לציבור החש "שצד אחד מדיר קולקטיב גדול מנורמות היסטוריות מקובלות ומנסה לקבע במקומן הגדרות חדשות".

(כלומר תומכי שמאל המסרבים לקבל הכרעה דמוקרטית חוקית)

וביתר פירוט: אלימות מסוג פריצה למחסן נשק, כדי לצייד בו את כל מי שמרגישים שמדיניות הממשלה היא בבחינת "חוקי אוון רשעים ואכזריים".

"לו יקום בינינו מנהיג שיידע לדבר דברים ברוח זאת", מסכם בלטמן את הסתתו המפורשת לאלימות רצחנית בעזרת נשק חם.

האין זאת עבירה על החוק האוסר "קריאה לעשיית מעשה אלימות"?

תגובת דניאל בלטמן: 

מצורף המאמר כולו, כדי למנוע טענה לפיה הוצאו דברי בלטמן מהקשרם:

מי ינהיג את המרי

דניאל בלטמן

כמה שורות בניתוח הפוליטי של יוסי ורטר ("הארץ"', 25.1) היו צריכות לחולל השבוע מהפכה בתפישתם של אלה שמתיימרים להציב אלטרנטיבה לשלטון בישראל. וכך כתב ורטר על הרגע שבו יבין בנימין נתניהו שאין עוד סיכוי למנוע את סילוקו מראשות הממשלה והעמדתו למשפט בגין עבירות שהרשעה בהן עלולה לשלחו לכלא: "אז יגיע השלב שבו נתניהו יודיע לבייס שלו: זהו, אין אלוהים. ביום הזה, הדמוקרטיה הישראלית תועמד בסכנה של ממש… כשיכלו כל הקיצין יהיה מי שייתן את האות להמון המוסת, שמוחו כבר יהיה רווי במסרים של שנאה ונקם, לקום. להסתער". הכתובת הזאת רשומה כבר על שלטי חוצות עם דיוקנאות של עיתונאים המסומנים כ"חורשי מזימות", ועל קיר הפייסבוק של נתניהו, שמסמן בקביעות את מערכת המשפט ואת "השמאל" כבוגדים.

לו היה היום משמאל לליכוד מנהיג בעל שיעור קומה, הוא היה יוצא אל מול המחנה הגדול של חרדי קריסת הדמוקרטיה הישראלית ואומר דברים ברורים: אנחנו בדקה ה–89 שלפני השבר האפוקליפטי שאליו מוליך נתניהו את ישראל. אם לא נתארגן מבעוד מועד, מה שהיה לא יהיה עוד. ואם הדרך לשם מצריכה תובנה שמשמעותה שבירת כל הכללים הישנים והתארגנות למאבק שונה מכל מה שידענו בעבר — יש להתארגן לכך מבעוד יום. אבל במקום זה, יש לנו חבורה עלובה ומבולבלת, הכוללת עיתונאי־סלבריטאי נפוח אגו, מחפשי פלטפורמה פוליטית שתביאם לכס המיניסטר, או גנרל המתגאה כי החזיר לתקופת האבן עיר נצורה, שבורה, מוכת רעב ומחלות, משל היה הגנרל יורגן שטרופ, שהכין אלבום מפואר לציון ניצחונו על גטו ורשה.

אברהם לינקולן, מדמויות המופת של ההיסטוריה המודרנית, הוביל את עמו למלחמת אזרחים עקובה מדם, ועדיין, הנשיא שהביא על המדינה הצעירה יחסית, בשנות ה–60 של המאה ה–19, את המשבר הגדול בתולדותיה, והעמיד בסכנה את עצם קיומה, נחשב היום לאחד מגדולי מנהיגיה, דמות מופת שדורות של אמריקאים מתחנכים לאורה. ולא, אין זה רק משום שמחה את כתם העבדות, שהיתה גוועת ממילא במרוצת השנים. לינקולן נהפך לסמל חשוב משום שניחן ביכולת שאין היום לאף מנהיג פוליטי בישראל, המבין את הסכנה הגדולה העומדת בפני הדמוקרטיה החבוטה, אך אינו מעז לומר את הדברים האלה בפני המחנה הגדול שהיה מוכן לצאת ולהגן עליה — לומר אמת לבני עמו.

נאום ההשבעה של הנשיא האמריקאי לקדנציה השנייה, ב–4 במארס 1865, ראוי שיילמד על ידי מי שמתיימרים להציג אלטרנטיבה לחבורת החושך המנפצת את הדמוקרטיה הישראלית לרסיסים. לינקולן קבע, כי הרצון של מצדדי העבדות לשמור על המוסד הזה הביאם עד כדי נכונות לפרק את הברית בין מדינות ארה"ב, גם אם הדבר כרוך במלחמה קשה. מתנגדיהם, במקרה זה הממשל, רצו למנוע את ריסוק ארה"ב. אבל בעצם, שואל לינקולן, מהי סמכות הממשל לכפות נורמות מוסריות על חלקים בחברה השוללים את הנורמות האלה ולצאת למלחמה בשמן? ובהשלכה למציאות כאן: מהי סמכותם של שומרי הדמוקרטיה הליברלית הישראלית לקום ולהיאבק, גם במאבק אלים, נגד אלה הרוצים לכונן נורמות אחרות, לשבור ולשנות את המציאות שהתקיימה ב–70 שנותיה של המדינה?

לינקולן, הנוצרי האדוק, קובע ביחס למצדדים בעבדות: "לכאורה מוזר הוא, שבני אדם יעזו לבקש מאלוהי הצדק שיסייעם להוציא לחמם מזיעת אפם של בני אדם אחרים". אבל הוא מוסיף, בהסתמכו על הברית החדשה: "אַל תִּשְׁפְּטוּ לַמַּעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁפְטוּ" (מתי, ז, 1). כלומר: אין אנו יכולים לדעת מה כוונתו של האל, והתפילות של אף צד לעולם לא נענות במלואן. אבל כאן לינקולן עושה את ההכרעה הגדולה שלו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי: "אם ברצון האלוהים שהיא (מלחמת האזרחים, ד"ב) תימשך עד שכל העושר שנערם ב–250 שנים של עמל ללא תמורה של המשועבד (העבדים, ד"ב) יחרב כליל, ועד שכל טיפת דם שהוקזה בשוט תיפרע בטיפת דם שתוקז בחרב, כמו שנאמר לפני 3,000 שנה, עדיין יש לומר: 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו'" (תהילים, יט, 10). כלומר, מכיוון שאין אנו יודעים מה רצונו של האל, ומכיוון שנכפתה עלינו המלחמה הנוראה הזאת, חובה מוטלת עלינו להמשיך בה עד שעוול העבדות יגיע אל קצו. לינקולן מאמץ את המסקנה הפרשנית לפסוק הזה, שלפיה הכרעות בני האדם, בניגוד למשפט האל, אף אם הן נעשות על פי הדין והיושר, אינן יכולות להיות נקיות לחלוטין מעיוות ועוול, שכן בן אנוש אינו יכול לשקול במדויק כמו האל בהכרעות של חטא ועונש. ובכל זאת, מוטל על האדם להכריע בהתאם למיטב הבנתו את צו האל. וכך הוא עשה.

כל קונפליקט אלים בחברה שמתפתח למלחמת אזרחים, יסודו במאבק על נורמות וערכים, שבו צד אחד מערער על הקיים ומנסה לנטרל את יריבו. קונפליקטים חברתיים כאלה יכולים להסתיים ללא אלימות, כל עוד שני הצדדים מקבלים את נצחיותן של הנורמות שהיו קיימות בחברה מאז שכוננה כמסגרת קולקטיבית, שכל חבריה שותפים וולונטרית לאותה מערכת ערכים. אבל כשצד אחד מדיר קולקטיב גדול מנורמות היסטוריות מקובלות ומנסה לקבע במקומן הגדרות חדשות, תוך כדי עשייה אלימה, חייבים אלה המאמינים כי "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו", כפי שהאמין לינקולן, לקום ולעשות מעשה.

מלפיד, גנץ, גבאי, לבני, ברק, יעלון או כל מנהיג/ה אחר/ת שטרם יצא לפני המחנה ואמר את שצריך להיאמר, יש לצפות שיפסיקו להתבזות ולהטעות את כמחצית מהישראלים. אלה מרגישים, בתסכולם הרב, כי הם עומדים למצוא את עצמם בקרוב במדינה שבה חלומם יתמצה בתקווה שילדיהם ונכדיהם יהגרו לאוסטרליה, לאנגליה או לקנדה. אבל לא יודעים באמת כיצד לעצור את הקטסטרופה המתרגשת עליהם.

מהמשבר הגדול בסוגיית העבדות בארה"ב נחרת בזיכרון במיוחד המקרה של ג'ון בראון, מתנגד קיצוני של העבדות. ב–16 באוקטובר 1859 הוא פרץ, בראש 22 מאנשיו, ובהם ששת ילדיו, למחסן נשק בווירג'יניה, במטרה לצייד בנשק את תומכיו ולהקים בהרים מחנה מקלט לעבדים. הוא נתפס, נשפט והוצא להורג בדצמבר 1859. בראון הפך במורשת האמריקאית לדמות מופת של איש הנוקט אקט של מרי אזרחי למען הגשמת מטרה נעלה. כמה משפטים מנאומו האחרון בבית המשפט ראוי שייחרתו במוחו של כל מי שמחפש את הדרך הראויה להתייצב מול האפלה היורדת על חיינו כיום: "אילו התערבתי כך (במרי האזרחי, ד"ב) למען העשיר, התקיף, המשכיל, הגדול, וסבלתי והקרבתי כפי שסבלתי… לא היה איש פוצה פה; וכל אחד בבית משפט זה היה רואה במעשה זה דבר הראוי לפרס ולא לעונש. (אבל, ד"ב) כאשר התערבתי למען הענווים הבזויים לא עשיתי אלא צדק. עכשיו, כשאתם רואים צורך לגזור עלי כי אקפח את חיי למען קידום מטרות הצדק, שאערב את דמי בדם ילדי ובדמם של מיליוני ארץ העבדים הזאת, שזכויותיהם נדחקות על ידי חוקי אוון רשעים ואכזריים, אני מקבל עלי: יהי כן!".

לו יקום בינינו מנהיג שיידע לדבר דברים ברוח זאת, הוא יהיה זה הראוי מכולם לעמוד בראש מחנה הג'ון בראונים, שייצא למאבק על קיום הדמוקרטיה הישראלית.