ההכרה שלא היתה

בשיחה מעניינת שקיימו נחום ברנע ושמעון שיפר עם אבי גיל ב'ידיעות אחרונות' מתאר ראש לשכתו ומנכ"ל משרדו של שמעון פרס כשר חוץ וכראש הממשלה את ההישג הגדול של הסכם אוסלו:

איזה עוד מנהיג פלסטיני היה חותם על הכרה במדינת ישראל? היום אנחנו חוגגים את הסכמי אברהם, את הסכם השלום עם ירדן, את האפשרות להסכם עם סעודיה, אבל הכל מתחיל שם

האמנם חתם ערפאת על הכרה במדינת ישראל?

לא רק שלא, בדיוק ההיפך. לפי מחקר מעמיק בנושא הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר בישראל, הגיבו המנהיגים הפלסטינים ב"סלידה עקבית נרחבת", וכמובן שנמנעו מלהכיר בישראל.

על מה בכל זאת מבסס גיל את טענתו הלא נכונה?

אגדת ההכרה בישראל מבוססת על תעלול פלסטיני אופייני:

שבוע בלבד אחרי חתימת הסכמי עזה ויריחו תחילה, נאם ערפאת את נאום יוהנסבורג, ובו הבהיר לשומעיו – מנהיגים מוסלמים מדרום אפריקה – במילים המפורשות ביותר שהסכם אוסלו כמוהו כהסכם חודייבה שכרת מוחמד עם בני שבט קורייש כיוון שהיה בנחיתות מולם, בכוונה ברורה להפר אותו בהזדמנות הראשונה. מה שאכן קרה לאחר עשר שנים בלבד.

כלומר, הרגיע ערפאת את שומעיו, הסכם אוסלו אינו הכרה בזכותה של ישראל להתקיים, אלא בדיוק ההיפך – תחבולה טקטית בדרך להפיכת כל פלסטין. מהים עד הנהר, למדינה ערבית נקייה מיהודים, בדם ובאש.

כששמע זאת ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שותפו של ערפאת להסכם, רתח ודרש שהאמנה הפלסטינית המחייבת את הפלסטינים לדבוק בחיסול ישראל, תשונה. בתגובה נקט ערפאת בסדרת תכסיסים שמטרתם היתה לשוות מצג שווא של שינוי האמנה, אבל עד מהרה נחשפו כל התכסיסים כולם: עד עצם היום הזה לא שונתה האמנה. 

מאשר זאת ז'ק נריה, יועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין בזמן אוסלו, שקבע שהמחשבה שערפאת השלים עם קיומה של ישראל היתה "אמונה מוטעית"

מאשר זאת גם משה יעלון – ראש אמ"ן בזמן אוסלו:

ערפאת אולי הפך את חברבורותיו אך לא את תוכו. הוא לא ויתר ולו לרגע על שאיפתו לראות בהיעלמותה של המדינה היהודית. הפלסטינים, בהנהגתו, הכירו לכאורה ב"זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון", אולם הם דחו מכל וכל את הגדרתה הציונית; לדידם, אין ולא הייתה ליהודים זכות לבית לאומי יהודי בארץ ישראל. רבין נאלץ לוותר על הדרישה להכרה כזאת בהסכמי אוסלו והסתפק בהתחייבותו של ערפאת להוציא את הסעיפים השוללים את זכותה של ישראל להתקיים מן האמנה הפלסטינית – דבר שמעולם לא אירע

מאשר זאת גם גידי גרינשטיין, מזכיר צוות המו"מ של ברק לקמפ דיוויד ב 2000, שכשתיאר את טקטיקת המו"מ בנוגע לדרישה להכרה בישראל, אמר: "למה אנחנו צריכים את זה מהם?"

וגם אהוד ברק, שבשנת 2010, כשכיהן כשר הביטחון, הציע "לא להתעקש" על הכרת הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, כי זה יכשיל כל מו"מ.

ובכן, מה שגיל מתאר כהישג הגדול של אוסלו, למעשה לא הושג מעולם. גם מחליפו של ערפאת, אבו מאזן, הלכאורה מתון ממנו, מסרב בעקשנות להכיר בישראל כמדינה יהודית ודבק בנוסחת שתי מדינות לשני עמים, שאחת מהן פלסטינית והשניה אזרחית, בה למיליוני הפליטים שתחויב לקלוט יהיה רוב שיהפוך גם אותה לפלסטינית.

לסיכום:

בניגוד לטענת אבי גיל, הפלסטינים לא הכירו בישראל במסגרת הסכם אוסלו, ולכן הכרתם לא יכולה להיות ההישג הגדול של ההסכם.