המדינה זה אני, גרסת רענן שקד בעל הטור רענן שקד קובע ב'ידיעות אחרונות' שישראל, (לא הוא והחברים שלו, אלא ישראל בכללה) לא מוכנה יותר להקריב בעד הארץ. הנתונים אחרים לגמרי. שקד: התכוונתי לבועה שלי חנן עמיאור | 03.07.17 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מקום מיוחד של כבוד בעלילות התקשורת הישראלית, שמור לפרשנים מרי נפש שנוטים לבלבל בין התסכולים הפרטיים שלהם לבין מצב הרוח הלאומי. פרשנים המתיימרים לבטא את רחשי לבה של החברה הישראלית, אבל תחת זאת מייחסים לה את כל המרה והיאוש שהם מרגישים בעצמם או שומעים מהחברים או מהמשפחה. היה לנו אמנון אברמוביץ', שכנראה קלט איזשהו סנטימנט בארוחות ליל שבת עם חברים, ועל פיו מיהר לקבוע ב'ידיעות אחרונות' שלא רק הילדים של החברים שלו, אלא כלל הצעירים הישראלים מהמרכז עוזבים את הארץ, כשהנתונים הראו שלא דובים ולא יער. היתה לנו קרולינה לנדסמן שכנראה הרגישה שהחיבור הפרטי שלה עם החברה הישראלית מתרופף, ולכן קבעה בנחרצות ב'הארץ' שהחברה הישראלית כולה "במצב מתקדם של התפרקות", כשמדד הלכידות הפנימית הראה, למרבה התדהמה, על ההיפך המוחלט. היתה לנו המעריצה השרופה סימה קדמון שקבעה בעקבות זיכויו (שהתהפך מאוחר יותר להרשעה ולכליאה), של אהוד אולמרט, שהוא נהנה מ"אהדה ציבורית" שתסלול את דרכו בחזרה להנהגת המדינה, בשעה שהסקרים הראו שמי שאוהד אותו אלו כנראה רק קדמון וקומץ מחבריה. היה לנו נחום ברנע הנרגן שקבע ש"העם לא מרוצה", כשמדד האושר העולמי הראה בדיוק באותו זמן שהעם דווקא מעולם לא היה כל כך מרוצה. שהוא אחד העמים המרוצים בעולם. היו לנו עוד רבים וטובים, ואליהם הצטרף בשבת האחרונה גם הפרשן לענייני ישראליות רענן שקד. (ג'ובניקים ונהנים, 7 ימים, 30.6 עמ' 18) שקד מספר איך החליט לכוון את בנו הקטן לשירות עתידי ביחידת טכנולוגיה עורפית ולא ביחידה קרבית, ואיך הוא כמובן לא לבד בעניין: זה לבסוף השינוי המשמעותי מכולם שעברה ישראל: אנחנו כבר לא מוכנים למות – או להרוג את ילדינו – בעד ארצנו. איבדנו את היכולת והנכונות ישראל. לא רענן שקד איבד את היכולת והנכונות, אלא ישראל כולה. אבל המציאות מראה שכמו אברמוביץ, לנדסמן, קדמון, ברנע ושות', גם שקד מייחס לכלל הישראלים את הלך הרוח של סביבתו הקרובה. בחינת נתוני "היכולת והנכונות", כפי שהוא מגדיר אותן, מעלה שכשמבודדים את מבצע 'צוק איתן', שהעלה לשיא חריג את הנכונות לשרת שירות קרבי, נותר שיעור הנכונות להתגייס לקרבי יציב, וגם אחרי ירידה מינורית של כחצי אחוז, עדיין לשבעה מכל עשרה מתגייסים בעלי יכולת לשרת בקרבי, יש גם את הנכונות לכך. מוטיבציה לקרבי. הנתונים יציבים. שבעה מעשרה רוצים קרבי (מתוך אתר מאקו) היות ומדובר בסוגיה חשובה ובעלת השלכות העלולות להיות הרות גורל, היא גם נחקרה במלוא הרצינות. מי שמעוניין להעמיק בהיבטים השונים שלה, מוזמן לקרוא כאן את קובץ המאמרים 'השירות הצבאי בישראל, אתגרים, חלופות ומשמעויות', שיצא לאור לאחרונה בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). נוכח קביעתו של המומחה רענן שקד, נצטט מתוך קובץ המחקרים הנ"ל את הנוגע לענייננו: העובדה הבולטת והמפתיעה ביותר בניתוח רב־השנים שהצגנו כאן היא הרמה הגבוהה — שלא השתנתה כמעט — של המוטיבציה לגיוס לצה"ל בקרב הנוער הישראלי־יהודי. גם כיום, אחרי למעלה משישה עשורים מאז נזקק צה"ל למוטיבציה הישרדותית טוטאלית כדי למלא את שורותיו, הוא נהנה מרמת מוטיבציה גבוהה באופן מפתיע (ד"ר ראובן גל, עמ' 37) האם יש עלייה או שמא ירידה במוטיבציה לשירות בצה"ל? בעוד במקרים רבים, כמופיע בתכיפות גם בתקשורת, מדובר על ירידה בשיעור המוטיבציה לגיוס לצה"ל, הרי בסקרי מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל ובמחקרים נוספים נמצא באופן נמשך כי קיימת יציבות, ואולי אף עלייה ברמת המוטיבציה לגיוס. (פרק ההקדמה, עמ' 8) ניתן לומר כי מצד אחד ובהסתכלות גסה וכללית שאינה מתחשבת באירועים נקודתיים, "המוטיבציה" לשירות צבאי או לשירות משמעותי של הצעירים והצעירות המהווים בעיני צה"ל פוטנציאל לגיוס לפחות לא פחתה במהלך שני העשורים האחרונים (רוני טיאגרן, עמ' 47) תגובת רענן שקד: מדובר בטור אישי ובתחושתי הפרטית לגבי הסנטימנט הציבורי. כמובן שתחושתי הפרטית נשענת על סביבתי המיידית בלבד – שהיא, כמובן, בועתית משהו ומרגישה ברובה כמוני. עובדה שקשה להתווכח איתה – וכבר נכתב עליה – היא שישראל לא סובלת יותר מלחמות ארוכות עם מאות הרוגים אלא נעמדת על הרגליים הרבה קודם. שבועיים מבצע בעזה, ומייד יגיעו תביעות משמעותיות לסיים עם זה בהקדם. קדושת החיים לתחושתי גברה על קדושת המקום.
הגרף מעוות את הנתונים. למה הוא מתחיל מ66%? אם היה מתחיל מ0 היה ניתן להמחיש עד כמה ההבדל בין כל שנה הוא מינורי וחסר משמעות ושאכן אין ירידה משמעותית של המוטיבציה. הגב
הפעם לא ברור הקשר הישיר בין הטענה בטור לנתונים שהבאתם – 1. ראשית, כדאי לבדוק האם הנכונות לשרת בקרבי נשחקה עם השנים לא בכלל האוכלוסיה אלא בקרב חלקים מסויימים (קרי – האם ירידה במוטיבציה לשירות קרבי אצל אוכלוסיה מבוססת במרכז התאזנה עם עליה בגיוס תושבי פריפריה/ציונות דתית/עולים ליחידות קרביות) ? 2. האם מוטיבציה לגיוס קרבי היא מדד מתאים למוכנות החברה הישראלית לספוג אבידות בקרב הצבא? זה נושא מורכב עם מספר היבטים שראוי לדיון רציני. לא ניתן לסכם אותו בשורה סטטיסטית קצרה. הגב
שקד רק מנציח במאמרו את הסטריאוטיפ של השמאלן המריר שגנבו לו את המדינה והוא כבר ידאג שבנו יהיה ג'ובניק ואולי גם ירד לברלין…. והוא גם מאשר שהוא חי בבועה: זו הבועה בה אני חי…. הגב