הרצל אמר

בטורו השבועי ב'ידיעות אחרונות', ניסה לאחרונה הסופר מאיר שלו לגייס את חוזה המדינה לצורך הטפה לדמותה הרצויה של מדינת ישראל בעיניו:

השבוע נפלה גם נועה לזר [לאחר היהרגו של סמ"ר עידו ברוך ז"ל, ש.ב.מ], וקשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה "מי אתם?" הם עונים: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור "מדינת היהודים" שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה "מדינה יהודית" עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה.

מה מאיר שלו בעצם אומר לנו כאן? הוא למעשה חוזר על טענה – כפי שנראה, שגויה לחלוטין – שהושמעה בעבר גם על ידי אישים ידועים כגון שולמית אלוני, פרופ' אמנון רובינשטיין ועמוס עוז.

לפי הטענה, תאודור הרצל קרא לספרו הידוע בשם "מדינת היהודים" כדי להדגיש כי המדינה שהוא חלם לייסד אכן תכיל רוב יהודי, אך לא יהיו לה סממנים יהודיים ייחודיים או אופי יהודי. מאז חלה הידרדרות, והיהודים בארץ ישראל החלו להתעקש על "מדינה יהודית" פרטיקולרית בעלת צביון יהודי ברור, בניגוד לכוונתו של הרצל. לכן למשל, מגילת העצמאות החוזרת שוב ושוב על המונח "מדינה יהודית" ומכתירה את הרצל כ"הוגה חזון המדינה היהודית", שוגה בתכלית.

הטענה הזו נחקרה לעומק והופרכה לחלוטין על ידי יורם חזוני, נשיא מכון הרצל, במאמרו "האם הרצל רצה מדינה יהודית?". היא שגויה גם מן ההיבט הסמנטי וגם באופן מהותי:

ראשית, מבחינה סמנטית, הרצל אכן היה זה שטבע את המושג "מדינה יהודית" – במאמר שפרסם ב- Jewish Chronicle הלונדוני בינואר 1896, בו הציג ברבים לראשונה את תפיסתו הציונית. ספרו הידוע אכן נקרא "מדינת היהודים" במקור הגרמני – Der Judenstaat, וכמובן גם בתרגום לעברית. אך המהדורות האנגלית, הצרפתית והיידית – שלוש שפות בהן הרצל שלט – שיצאו במקביל, נקראו "המדינה היהודית". גם ביומניו ובמכתביו לאישים ושועי עולם הרצל השתמש שוב ושוב במלים "מדינה יהודית" כשהתייחס למדינה אותה ביקש לייסד.

אך הסוגיה הסמנטית היא לא העיקר, שהרי היא משמשת בסך הכל כהמחשה לכך שהרצל רצה, כביכול, לייסד "מדינת מתבוללים" ניטרלית ללא צביון יהודי בולט. מקור הטענה הזו באופוזיציה שקמה להרצל בהסתדרות הציונית עוד בחייו, ואולי גם בעובדה שלא רצה לקבוע את אופייה העתידי של המדינה היהודית, והדגיש כי גם ליהודים החילונים ביותר וגם לאדוקים ביותר יימצא מקום בתנועה הציונית. ובכל זאת, עיון בכתביו, נאומיו ויומניו ממחיש כי שאף למדינה בעלת מאפיינים יהודים מובהקים.

ידועה, למשל, הכרזתו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ש"הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". בקונגרס הציוני השלישי אמר על יהודי רוסיה כי הם יהיו "הציונים הטובים ביותר, מכיוון שבקרבם המסורת הלאומית הנושנה עוד לא נשכחה, ומכיוון שיש להם רגשות דתיים עזים". במכתבו לחיים שור מ-1900 כתב ש"ההישג הגדול ביותר של הציונות הוא הבאת נער שאבד לעמו בחזרה ליהדות".

יתר על כן, בעדותו בפני הפרלמנט הבריטי ב-1902, אמר הרצל על היהודים שיחיו במדינתם העתידית כי "אני משוכנע שהם יפתחו תרבות יהודית מיוחדת – מאפיינים לאומיים ושאיפות לאומיות". והצעת הצ'רטר שהגיש לממשלת בריטניה שנה לאחר מכן, דיברה על הקמת "יישוב יהודי" שיאפשר את "טיפוחו של הרעיון הלאומי היהודי", שידאג "לרווחתו של העם היהודי", שממשלתו תהיה "יהודית באופייה", שיחוקק חוקים "המבוססים על החוק היהודי" ושיהיו לו שם ודגל יהודי.

הרצל גם לא חתר להפרדה בין דת למדינה, וקבע כי "אנו לא נוותר על מנהגינו היקרים לנו, אלא נגלה אותם מחדש". ביומניו כתב בין השאר כי על המדינה היהודית למנות רבני ערים ולהקים בתי כנסת מפוארים שיזכירו כי "האמונה העתיקה לבדה היא שליכדה אותנו מחדש". הוא אף חזה את בנייתו של בית המקדש בירושלים.

כל זה לא אומר בשום אופן שהרצל דגל במדינת הלכה, או שהוא היה סומך את ידיו על כל היבט של מדינת ישראל של ימינו. אך הוא בוודאי ראה "מדינה יהודית" בעיני רוחו, והתנגד לרעיון של "מדינת יהודים" שתהיה בעלת אופי ניטרלי וללא מאפיינים יהודיים.