חרם דרבנו יוסף

גם יוסי שריד מצטרף לעדר העיתונאים והפובלציסטים אשר אין להם שום מושג על מה ולמה מבקשת תנועת החרם להחרים את ישראל. האם סיום הכיבוש יפתור הכל? בואו נשאל את המחרימים עצמם.

שוב מסתבר כי עיתונאים ובעלי טורים מכובדים וחשובים בעיתונות הישראלית לוקים בחוסר הבנה בסיסי לגבי איומי החרם הנשמעים כלפי המדינה היהודית. היה זה נחום ברנע אשר לפני מספר חודשים יצא מנקודת הנחה כי אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, או לכל הפחות תשוב למו"מ ותבצע מחוות כלפי הפלסטינים, הרי שתנועת החרם תגווע. ואילו לפני כשבוע הצטרף גם יוסי שריד לשיח על החרם, ומסגרת טור בו קרא לישראלים להצטרף לחרם בעצמם ולהחרים תוצרת של ההתנחלויות ("כן לחרם", 'הארץ', 21.2), התבסס על אותה נקודת הנחה של נחום ברנע, וקבע כי:

 

לא את ישראל מאיימים להחרים, אלא את מדינת הבת החורגת שלה.

 

כברנע בשעתו, שריד קובע שהאיום בחרם לא מופנה כלפי ישראל אלא כלפי מה שהוא מגדיר "בתה החורגת", כלומר ההתנחלויות. ולנוכח קביעה זו, אי אפשר שלא להעלות שוב את השאלות: על מה באמת כל החרם הזה? מהי מטרתו? באילו נסיבות הוא עתיד להיפסק?

 

בעיני שריד אכן ראויות ההתנחלויות להחרמה ויתכן שבהן הוא רואה את יעדי החרם, ולפיכך גם מאמין שמשעה שתיסוג ישראל מכל שטחי יהודה ושומרון שבגדה המערבית, יוסר האיום בחרם. מותר לקוות, אבל כדאי להיות ערים לעובדה שמבחינת תנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) המחוללת הבלעדית של מהלך ההחרמה של ישראל, מטרות החרם אחרות לגמרי ואין בכוונתם להפסיקו, גם לאחר שתיסוג ישראל משעל האדמה האחרון שכבשה ב-1967.

 

באתר ה-BDS נכתב שעל הקריאה לחרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על ישראל חתומים שלושת חלקיו של העם הפלסטיני – הפליטים בפזורה, הפלסטינים תחת הכיבוש בגדה המערבית והפלסטינים המופלים בתוך שטחי מדינת ישראל (ערבים ישראלים).

 

לא לחינם צוינו שלושה חלקים אלו של העם הפלסטיני, כחתומים על הקריאה לחרם. הם מייצגים את שלוש המטרות המרכזיות של תנועת החרם, שמופיעות בנוסח הרשמי של הקריאה לחרם, הקובע כך:

 

יש לקיים את אמצעי הענישה הלא אלימים שהוזכרו עד שישראל תקיים את מחויבותה להכיר בזכות הבלתי ניתנת להעברה של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ותציית לעקרונות החוק הבינלאומי במלואם על ידי:

 

סיום הכיבוש והקולוניזציה של כל האדמות הערביות ופירוק החומה.

 

הכרה בזכויות הבסיסיות של האזרחיםיות הערביםיות-פלסטיניםיות החייםיות בישראל לשוויון מלא.

 

כיבוד, הגנה וקידום זכויותיהםן של הפליטיםות הפלסטיניםיות לשוב לבתיהםן ולרכושםן כפי שעוגן בהחלטה 194 של ארגון האומות המאוחדות.

 

כלומר, אין בכוונתם של "המאיימים להחרים" להפסיק להחרים כשתתנער ישראל מ"בתה החורגת", אלא לאחר שבנוסף לכך יקבלו ערביי ישראל "שוויון (זכויות) מלא" על פי הגדרתם, ולאחר שתכבד ישראל במלואה את החלטת האו"ם 194.

 

החלטה 194 של האו"ם היא ההחלטה הקוראת לישראל להסכים לזכות השיבה. נוסחה המדויק:

 

הפליטים אשר שואפים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יורשו לעשות כן, בזמן המוקדם המעשי ביותר.

 

כיוון שלא סביר ששריד מסכים למימוש זכות השיבה במובנה זה (בעבר קרא למימוש זכות השיבה רק בתחומי המדינה הפלסטינית), ראוי שידע שהחרם אליו הוא קורא לישראלים להצטרף, לא עתיד להיפסק כשתושג המטרה הנראית לו, כלומר נסיגה מלאה מכל השטחים, אלא כשתושג המטרה הנראית להם, כלומר לאחר שישראל תתמלא כולה בפליטים פלסטיניים.

 

מבט מפוכח מעלה שהחרם אינו מכוון כנגד "בתה החורגת" של ישראל, אלא כנגד ישראל עצמה. ומי שאומר זאת באופן הברור והנחרץ ביותר הוא עומאר ברגותי, ממייסדי תנועת החרם וראשיה, שנשאל בראיון עיתונאי  האם החרם על ישראל הוא בגלל כיבושיה בשנת 1967 והאם ייפסק לאחר שתיסוג ישראל, וענה תשובה ישירה וברורה:   

 

החרם על ישראל אינו בגלל כיבושי 1967, מהם סובל מיעוט העם הפלסטיני, אלא בגלל שלילת זכות השיבה, ממנה סובל רוב העם הפלסטיני, ולכן החרם ימשך גם לאחר נסיגה ישראלית משטחי יו"ש.