טיהור אתני מכוון בתש"ח: היה או לא היה?

דניאל בלטמן טען ביום שישי האחרון ב'הארץ' שבני מוריס מתכחש לתוצאות מחקריו בעבר, לפיהם ב-1948 יישמה הציונות מדיניות טיהור אתני של ערבים. אולם קריאה במחקרי מוריס מעלה שתמיד החזיק בעמדה עקבית, לפיה מעולם לא הייתה מדיניות כזאת 

 

בני מוריס ודניאל בלטמן יוצאים לסיבוב חדש של מהלומות אינטלקטואליות העוסקות בבעיית הפליטים הפלסטינים.

הסיבוב הראשון התנהל מעל דפי 'הארץ' בשנה שעברה, בסדרת מאמרים בהם הציגו שני ההיסטוריונים את עמדותיהם לגבי יציאת מאות אלפי ערבים ממה שהפך להיות גבולות מדינת ישראל במהלך מלחמת השחרור. האם מה שמכונה בערבית ה'נכבה' הפלסטינית, ומהווה עד היום אחת הסוגיות המרכזיות בסכסוך, הוא תוצאה של מדיניות מכוונת ושיטתית של היישוב העברי לבצע טיהור אתני ולרוקן את ארץ ישראל מתושביה הערבים (פרופ' בלטמן)? או שמא ליישוב לא הייתה תכנית או מדיניות כוללת לגירוש ערבים, ורובם נטשו את הארץ ללא גירוש כפוי (פרופ' מוריס)?

בסוף השבוע האחרון התחדש הוויכוח בין השניים, במאמר תגובה שכתב פרופ' בלטמן לביקורת שכתב בני מוריס על ספרו החדש של עאדל מנעא אודות ה'נכבה'. מוריס טען כי ב-1948 לא ננקטה מדיניות של טיהור אתני, וכי רובם הגדול של הערבים שנטשו את בתיהם, לא עשו זאת מכיוון שגורשו. לעומת זאת, טוען בלטמן כי טענותיו העכשוויות של מוריס עומדות בסתירה לעמדות שהחזיק בהן בעבר, ולממצאים של מחקרו ההיסטורי.

פרופ' דניאל בלטמן חוזר על שגיאה נפוצה, לפיה בני מוריס של ימינו סותר ומתכחש לעמדות שהוא עצמו ביטא כהיסטוריון לפני כמה שנים. האמת היא שמוריס, למרות ששינה את עמדותיו ודעותיו בכמה סוגיות, מחזיק מזה עשורים בעמדה עקבית לפיה ב-1948 לא ננקטה על ידי היישוב מדיניות של טיהור אתני, ורוב הערבים עזבו את הארץ כתוצאה ממכלול של סיבות, ולא עקב גירוש מכוון.

חשוב לציין כי עקביות עמדותיו של בני מוריס כהיסטוריון היא סוגיה שחשיבותה חורגת בהרבה מהדיון האקדמי הצר. לפי רבים וטובים, מדובר באחד המומחים הגדולים למה שהתרחש בארץ במהלך מלחמת העצמאות, אולי אף הגדול שבהם. אם מחקריו הובילו אותו למסקנה עקבית כי ב-1948 לא התבצע טיהור אתני של ערבים, יש לכך משמעות לא מבוטלת. מנגד, אם הוא אכן שינה את עמדותיו מטעמים לא ענייניים וטענותיו סותרות את ממצאי המחקר שלו עצמו, הדבר אומר דרשני.

רשות הדיבור לפרופ' דניאל בלטמן

וכך טוען דניאל בלטמן בתגובתו לבני מוריס:

ביקורתו של בני מוריס…היא חלק ממאמציו, שנמשכים זה יותר מ–15 שנים, להתכחש למה שטען בעבר: שישראל ביצעה טיהור אתני לכל דבר ועניין במלחמת 1948.

 

בעבר הוא אמר זאת באומץ לב ראוי לשבח. בהתפלמסות עם אהרן מגד מעל דפי "הארץ" ב–1994 הוא קבע: "… שאיפתה העיקרית של הציונות היתה לפתור את מצוקותיו של העם היהודי בגולה, להקים ישות מדינית שתהיה מקלט ליהודים ומדינה למופת. אך היו לציונות גם מטרות אחרות: להשתלט על ארץ ישראל מהים עד הנהר… 'לרשת' את הפלשתינאים שישבו בה…ברגע ההכרעה… נתנו כוחות המגן של התנועה הציונית ביטוי לדחף הכוחני והמתפשט שתמיד עמד ביסוד האידיאולוגיה הציונית ודאגו — אם באמצעות הברחה וגירוש ואם במניעת שיבה של פליטים — לדחוק אל מחוץ לגבולות המדינה־שבדרך את רוב רובם של הערבים שחיו באזורים שהפכו למדינת ישראל, וגם להגדיל את המדינה מעבר לקווים שהותוו בהחלטת עצרת האו"ם מ–1947".

 

מוריס של 1994 מנסח טוב יותר את מה שמנאע קובע בספרו. אבל בשנים האחרונות מנסה מוריס "לתקן טעות" ולהוכיח כי בעצם מה שהסיק ממחקריו בכל הקשור לגירוש הפלסטינים לא היה נכון. איני יודע מה גרם לו לשנות את מסקנותיו בנוגע לאסון שהמיטה ישראל ב–1948 על העם הפלסטיני. מה שחמור יותר זו העובדה כי מוריס מבקר ברשעות מחקר שמנסה, בצורה מאוזנת וביקורתית, להתמודד עם הנכבה ותוצאותיה מזווית שאינה תואמת את הנרטיב הציוני — נרטיב שבעבר גם מוריס תקף בחריפות בשל הטיותיו האידיאולוגיות.

דבריו של בני מוריס לאהרן מגד מ-1994, אותם מצטט בלטמן, הם ביקורתיים וחריפים מאוד. אכן, מוריס נודע כ"שוחט פרות קדושות" וסתר רבות מהמוסכמות של החברה הישראלית באותם ימים, מה שעורר עליו את קצפם של רבים. אולם בכדי לבחון האם טענותיו של מוריס אכן סותרות את מסקנות מחקריו, יש לגשת למחקרים עצמם, אותם פרסם בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. ואת זאת נעשה כעת.

"בני מוריס הישן"

פרק הסיכום של 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים', שיצא בעברית בשנת 1991, פותח בפסקה המציגה את המציאות ההיסטורית המורכבת, אולם אינה מותירה ספק בנוגע לשאלת קיומה של "מדיניות גירוש" ציונית כוללת:

בעיית הפליטים הפלסטינים היא יציר של מלחמה ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי הערבים והיהודים ושל הלוחמה הממושכת והמרה, שאפיינה את המלחמה הראשונה בין שני העמים; בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדונים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים (עמוד 382).

הספר המקורי באנגלית, שיצא ב-1987 באוניברסיטת קיימברידג', כולל פסקה הנוטה אף יותר לכיוון הטענה כי לא הייתה כוונה כללית לגרש את ערביי ארץ ישראל. בנוגע לתכנית דל"ת של ה'הגנה', המתוארת לעתים כ"תכנית האב" לגירוש הערבים, מוריס כותב שם:

תכנית דל"ת לא הייתה תכנית-אב פוליטית לגירוש ערביי פלשתינה; היא הונחתה על ידי שיקולים צבאיים  וכיוונה להשגת מטרות צבאיות (עמוד 62).

על נטישת הערבים כותב שם מוריס:

אין ראייה… לאיזושהי ציפייה כללית בישוב [היהודי] ליציאה המונית של האוכלוסייה הערבית מהחלק היהודי או כל חלק של פלשתינה… כאשר זו התרחשה, הדבר הפתיע אפילו את בכירי היישוב האופטימיים והנוקשים ביותר…(עמודים 63- 64).

בפרק הפותח של ספרו של מוריס '1948 And After', שפורסם במהדורה מורחבת בשנת 1994 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, הוא מוסיף ומציין:

היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה (עמוד 17).

ברוב המקרים, המפקדים היהודים…בקושי נתקלו בצורך להחליט האם לגרש או לא לגרש קהילה [ערבית] שהשתלטו עליה; רוב הכפרים והעיירות פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב (עמוד 21).

עמדתו של בני מוריס ה"ישן" בוטאה גם בדיון שהתפרסם ב-1991 בכתב העת Journal of Palestine Studies, בו נור מסאלחה ונורמן פינקלשטיין (שני מבקרים חריפים, בלשון המעטה, של מדינת ישראל) תקפו את מוריס על כך שאינו תומך בתזת "מדיניות הגירוש" הציונית. על כך מוריס עונה להם:

מדוע, אם הייתה מדיניות שיטתית ויעילה של גירוש, הותירו הרשויות הישראליות קהילות בעייתיות או בעייתיות בפוטנציה, של מיעוט ערבי בחיפה, יפו ועכו, שלא לציין אתרים קטנים יותר כגון לוד, רמלה ותרשיחא, וזאת לאחר יציאת ההמונים- כאשר, ללא ספק, הממשלה וצה"ל, תחת ערפל הקרב, היו יכולים לגרשם בקלות?… אם הייתה מדיניות כללית של גירוש, מדוע בסוף המלחמה היו 100,000- 160,000 ערבים, רובם מוסלמים, שנותרו בישראל?

ומוריס ממשיך:

לא ניתן, להשקפתי, להגדיר כ"גירוש" את מנוסתם של תושבי כפר או עיירה בעת התקרבות כוחות ההגנה או צה"ל, או כאשר יחידות יהודיות שיגרו התקפה על האתר, שלרוב לוותה במטח מרגמה מקדים.

בתשובתו למוריס, פינקלשטיין נוקט בשיטה שאז עדיין הייתה חדשה: הוא משווה בין מוריס "הישן" (של שנת 1987) אשר ממצאיו מעידים לכאורה על גירוש המוני כפוי, לבין בני מוריס "החדש" (של שנת 1991) המתכחש לממצאים אלה. נשמע לכם מוכר?

העמדות של בני מוריס המצוטטות לעיל, כולן בוטאו על ידו במהלך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, התקופה בה הוא הוקע כ"פוסט ציוני" ואף כ"אנטי ציוני" בקרב רבים בישראל. למען הסר ספק, נציין כי כתביו מאז (וגם המאוחרים יותר) אכן כוללים גם תיעוד של מעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד הציוני וחשפו מקרים של טבח וגירוש כפוי. אולם את התמונה הכללית בנוגע להיווצרות בעיית הפליטים, בה מוריס אוחז כיום, הוא צייר כבר בתקופה הרחוקה ההיא: לא הייתה תכנית או ציפייה מצד הנהגת היישוב העברי לגירוש הערבים מהארץ; רובם הגדול נטש כתוצאה מההתפרקות הכללית שחוותה החברה הערבית המלחמה ומאימת הקרב, ולא עקב גירוש מכוון וכפוי.

"בני מוריס החדש"

בתחילת העשור הקודם, החל בני מוריס בתהליך של שינוי כמה מעמדותיו – "תיקון טעות", כשם ספרו שיצא בשנת 2000. השינוי המתוקשר ביותר, שעורר עליו את זעמו של השמאל הקיצוני בעולם ובארץ, כמו גם של חלק מעמיתיו, נגע לשאלה הפוליטית העכשווית – האם הערבים מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, בגבולות כלשהם? כך כתב מוריס בתשובה לדניאל בלטמן לפני כשנה:

דעתי השתנתה במהלך שנות ה–90 לגבי דבר אחד בלבד: נכונותם של הפלסטינים להגיע עמנו לשלום. בתחילת שנות ה–90 חשבתי שאולי משהו השתנה בתנועה הלאומית הפלסטינית והם מוכנים להכיר במציאות ולהגיע לפשרה של שתי מדינות לשני העמים; אבל בשנת 2000, לנוכח ה"לא" של יאסר ערפאת בקמפ־דייוויד (אשר גוּבה על ידי מחמוד עבאס) ולנוכח האינתיפאדה השנייה ומאפייניה, הבנתי שאין פניהם לשלום. לצערי, המצב לא השתנה מאז.

השינוי השני שחל במוריס נוגע להיסטוריה של מלחמת העצמאות, ובא לידי ביטוי בגרסה החדשה של "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", שיצאה ב-2003. לדבריו של מוריס, הדבר נבע מחשיפתם של פריטים ארכיוניים שלא היו זמינים לו בעת שכתב את ספרו המקורי:

[הגרסה החדשה של הספר] מתארת זוועות וגירושים רבים [שבוצעו על ידי הצד היהודי] ממה שתועד בגרסה המקורית של הספר. אולם, במקביל, חלק גדול הרבה יותר מ-700,000 הפליטים הערבים קיבלו הוראה או עצה לנטוש את בתיהם, ממה שחשבתי קודם לכן. זה ברור מהמסמכים החדשים שההנהגה הפלסטינית התנגדה בעיקרון לנטישת הערבים מדצמבר 1947 ועד אפריל 1948, בעוד בו-בזמן היא עודדה או ציוותה על כפרים רבים לשלוח את הנשים, הילדים והזקנים, כדי להוציאם מטווח הסכנה. כפרים שלמים, במיוחד במישור החוף שנשלט על ידי היהודים, צוו גם כן להתפנות. אין ספק כי ככלל, הנטישה של התלויים [כלומר, הלא-לוחמים] פגעה במורל של הגברים שנשארו וסללה בסופו של דבר את הדרך גם לנטישתם שלהם.

בניגוד לטענותיו של דניאל בלטמן, אנו רואים כי לא חל מהפך בעמדותיו של מוריס בנוגע לתמונה הכללית של הנכבה הפלסטינית. זאת למרות שינויים שחלו עם השנים בעמדותיו, הנובעים מגילויים חדשים במסגרת עבודתו המחקרית ומהערכה מחודשת של כוונות הערבים. ואולי זו הסיבה האמיתית למתקפות שהוא זוכה להן- כהיסטוריון בעל שם שלא מהסס "לתקן טעות" גם אם התיקון הוא לטובת הצד הישראלי, שאיננו ממהר לאמץ את הנרטיב הפלסטיני, ושמעז לבטא דעות החורגות מהמקובל בשמאל הרדיקלי.

תגובות

שאלנו את פרופ' בני מוריס האם התיאור לעיל של עמדותיו מקובל עליו. זו תשובתו:

דבריך מדויקים לגמרי.

אך הייתי מוסיף עוד משפט – שישראל, כמדיניות מוסכמת של הממשלה, מנעה את שובם של אלה שהפכו לפליטים. ההחלטה על כך התקבלה בישיבות ממשלה ביוני, אוגוסט וספטמבר 1948 (ז"א, כבר כאשר רק כמחצית מהפליטים הפכו לפליטים).

המלה "פליטים" בעייתית – כי שני-שלישים מ-700,000 הפליטים עברו למקום אחר בארץ ישראל (הגדה המערבית, עזה) ורק שליש יצאו את תחומי א"י המנדטורית  (פליט מוגדר לרוב, באנגלית, כאחד שעזב את ארצו).

בתשובה לפנייתנו, השיב פרופ' דניאל בלטמן:

איני מוצא כל עניין להגיב על דבריך שכן אין בינינו כל דיון. אתה יכול לכתוב כרצונך וזה כמובן עניינך.

למאמר זה התפרסמו 6 תגובות
Loading Gif... לפתיחת כל התגובות
  1. […] In this article, Shlomi Ben Meir speaks in favour of Morris, arguing that Blatman was wrong when he said that Morris was contradicting himself. He wrote an article that compared Morris’ texts from the late 80s and early 90s— when he was perceived by Israelis as a radical leftist and even an anti-Zionist— with his texts in the 2000s (specifically his book “Correcting a Mistake: Jews and Arabs in Palestine/Israel, 1939-1956”), when he adopted more centrist ideas that favour the Israelis more. “In contrast to Daniel Blatman’s claims, we see that Morris’s position on the general picture of the Palestinian Nakba has not changed,” the article says. “This is in spite of the changes that have taken place over the years in his positions, stemming from new discoveries in the framework of his research work and from a renewed assessment of Arab intentions.” […]

  2. כשחוטבים עצים ניתזים שבבים וכשממנהלים מלחמה הצד הנחות בורח בין שהרעיון הוא 100% שלו ובין שהושפע מהנסיבות. מה זה חשוב לעזאזל ? לפי תכנית החלוקה היו אמורים להיות בשטח שהוקה לישראל כ-300 אלף ערבים. לאחר סיום המלחמה היו כ- 100,000 זה כל ההבדל. "ברחו או גורשו" מעניין את הסבתא שלי.

  3. יש הוכחה ברורה לכך שהגירוש היה מעשה מתוכנן ומכוון שנשלט על ידי בן גוריון.
    במבצע דקל בן גוריון הורה להימנע מגירוש תושבי נצרת.
    באותה מידה הוא יכול היה להורות על הימנעות מגירוש תושבי הערים המעורבות במבצעים המוקדמים.
    הוא לא עשה זאת כי היה לו עניין בגירוש.
    בתחילה נטען שלא מאפשרים למגורשים הערבים לשוב לבתיהם בגלל המלחמה.
    לאחר שהמלחמה הסתיימה לא איפשרו למגורשים הערבים לשוב לבתיהם משום שזו היתה הכוונה המקורית ולראיה המהירות שבה השתלטו יהודים על בתים ערבים בערים המעורבות (אירוניה טרגית שבמסגרתה פליטים יהודים נכנסו לבתים של מי שהפכו לפליטים) והזריזות שבה נמחקו מאות כפרים ערבים מעל פני האדמה.
    הנכבה לא היתה שואה (למזלם של הפלסטינים וגם למזלם של מבצעיה היהודים) אך הכחשתה, במובן של התשתית הנפשית שמאפשרת הכחשה, איננה שונה מהכחשת שואה.

    • אני מניח שאם הייתה מדיניות כזאת היא הייתה מבוצעת והיום היינו ׳נקיים מערבים׳. מכיוון שזה לא המצב, ויש הרבה ערבים במדינת ישראל (חיפה, הגליל, נצרת, יפו, רמלה, המשולש וכו) משמע לא הייתה מדיניות כזאת. למה קשה להבין?

    • תסלחו לי, פרספקטיבה מתקטננים פה על האם בני מוריס עקבי או לא עקבי במסקנותיו, אבל מתעלמים מהמשמעות האמיתית של מה שהם מצטטים מהמאמרים שלו. אם ב-1948 הערבים באמת פינו בעיקר את הנשים והילדים והשאירו את הגברים להלחם, אז כשהיהודים ניצחו ולא אפשרו לאוכלוסיה לחזור, גם אם זה לא טכנית גירוש אקטיבי, קשה לקרוא לזה מעשה תמים. וההכחשה הכועסת המקובלת אצלנו לא עוזרת לכלום.

    • איתמר, שתי טעויות יסודיות בדבריך.
      א. התוצאה או החלטות המאוחרות בשנה ויותר לאירועים אינן מעידות על הכוונה המקורית. מן הסתם, במיוחד באירועים רבי פנים ותהפוכות כמו מלחמות, אדם משנה את החלטותיו. כך שאיסור על חזרת הערבים לאחר שאלו עזבו וברחו למדינת אויב, אינו כדין גירוש מכוון שלהם.
      ב. כדי לעזור לך להבין איך נראה גירוש נא שא עיניך מזרחה אל הממלכה ההאשמית. יהודי אחד לא נותר תחת שלטונם. יהודי העיר העתיקה גורשו, יהודי גוש עציון נטהחו וגורשו. כך נראה טיהור אתני וגירוש מכוון. האם אתה טוען שהיהודים פשוט לא היו יעילים?

      בנוסף, חשוב לבחון את הדברים בתוך הקשרם ההיסטורי ולא לעשות אנכרוניזם של מוסר. תפיסות המוסר שלנו היום פשוט לא רלוונטיות לשנות הארבעים והחמישים. בזמן שבאירופה נרצחו עשרות מיליונים וערים הופגזו עד חורבות, עשרים שנה לפני שהאמריקאים טבחו בויאטנמים ופינו כפרים שלמים, חמישים שנה לפני שנאט"ו הפציצו בלב בלגראד אתה רוצה לבחון בפינצטה את המוסר של ההגנה או של צה"ל שזה מכבר הוקם ושל ערב רב של עולים שללא הכשרה נשלחו לקרב? שבעים שנה לפני הטבח שמבצעים הערבים היום בבני עמם אתה רוצה לבחון האם היהודים של שנות החמישים עמדו בכללי המוסר הגבוהים ביותר שמדינות מערביות לא עומדות בהם כיום?
      ניכר שלא רק שטיעוניך לוקים באנכרוניזם, הם גם מנסים לתקוף רק צד אחד בחוסר פרופורציה ובכך לכסות לגמרי על מעשיו והחלטותיו של הצד השני מאז ועד היום.
      800 אלף פליטים יהודים גורשו ממדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות וכתגובה לה ובהחלטה מדינית ברורה. כך נראה טיהור אתני. אף אחד מהם לא יכל לחזור לביתו. מי מהם מוגדר פליט כיום? אף לא אחד.

      מביך, לא רק הטיעון שלך, אלא כלל העיסוק בפליטים הפלסטינאים ובהיה או לא היה גירוש במלחמת העצמאות הוא מביך. צריך לפסוח על כל כך הרבה סעיפים כדי לבוא למדינה שזה עתה הוכרזה בטענות. מביך.

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות