טראמפ ונתניהו כבר לא

נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ כועס על ישראל. או יותר מדויק, הוא זועם על ראש הממשלה נתניהו, שמיד לאחר הצגת עסקת המאה הודיע שהוא מתכוון לספח את יישובי יהודה ושומרון באופן מיידי.   

איך אנחנו יודעים שטראמפ זועם, ושיחסינו עם הממשל האמריקאי אינם כתמול-שלשום? כך כתבה אורלי אזולאי ב'ידיעות אחרונות' בסוף השבוע:

זה לא מקרה שביום שלישי השבוע, כשנשא טראמפ את הנאום על מצב האומה הוא הקדיש רק רבע משפט על כך שבשבוע שעבר הוצגה תכנית שלום בין ישראל לפלסטינים. בדרך כלל טראמפ וקודמיו, בכל נאום על מצב האומה, נהגו להזכיר בהרחבה את ישראל, התגאו ביחסים המיוחדים עימה ואמרו שהם ערבים לביטחונה. טראמפ התעלם. גורמים בסביבתו סיפרו שהוא כועס, ולפני הנאום, כשנשאל על ידי מקורביו בחדר הסגלגל אם הוא רוצה להוסיף פסקה על ישראל, השיב: "הם קיבלו מספיק".

ההדגשה שלנו. אזולאי מציגה מתודולוגיה מעניינת: היקף האזכור של ישראל בנאום 'מצב האומה' השנתי המסורתי, כמדד להלך רוחו של הנשיא.

אלא שגם אם מקבלים את המתודולוגיה הזאת, הרי שאבחנתה של אזולאי שגויה בעליל: בכל הנוגע לישראל, נאום 'מצב האומה' האחרון של טראמפ לא היה חריג משום בחינה.

הנה מה שטראמפ אמר על ישראל בשבוע שעבר:

בשבוע שעבר, הכרזתי על תכנית פורצת-דרך לשלום בין ישראל לפלסטינים. מתוך הכרה שכל ניסיונות העבר נכשלו, עלינו להיות נחושים ויצירתיים על מנת לייצב את האזור ולהעניק למיליוני צעירים את הסיכוי לעתיד טוב יותר.

יש כאן קצת יותר מ"רבע משפט", אבל זו לא הנקודה. עד כמה הדברים האלה חריגים לעומת הנאומים שנישאו בפני הקונגרס האמריקני בשנים הקודמות?

ובכן, בשנה שעברה טראמפ הזכיר את ישראל במשפט אחד, כשדיבר על ההכרה בירושלים כבירתה ועל פתיחת השגרירות האמריקאית שם. שנה לפני כן, ב-2018, שוב הזכיר במשפט את ההכרה בירושלים. בנאומו הראשון של טראמפ בפני הקונגרס, ב-2017, ישראל לא הוזכרה כלל.

כלומר, בינתיים אין כל חריג בנאום 'מצב האומה' האחרון. ומה לגבי הנשיאים הקודמים?

ברק אובמה, בנאומו הראשון ב-2009, ציין שהוא מינה שליח מיוחד במסגרת המאמצים ל"שלום בטוח ומתמשך בין ישראל לשכנותיה". ב-2012 דיבר במשפט על שיתוף הפעולה הצבאי ההדוק, כחלק מ"מחויבות הברזל שלנו לביטחונה של ישראל". ב-2014 דיבר על תהליך השלום במטרה "להשיג כבוד ומדינה עצמאית לפלסטינים, ושלום מתמשך וביטחון למדינת ישראל כמדינה יהודית היודעת שאמריקה תמיד לצידה". אכן מלים חזקות של אובמה, אך כבר ב-2015 הוא הזכיר את ישראל במילה אחת בלבד, אגב השיחות על הסכם הגרעין מול איראן. בשנים 2010, 2011 ו-2016 ישראל לא הוזכרה.

 קודמו של אובמה, ג'ורג וו. בוש, לא טרח לדבר על ישראל בשנים 2001, 2002 ו-2004. נאומי 'מצב האומה' ב-2003 ו-2007 כללו משפט על הצורך בשלום בין ישראל ופלסטין. בחצי משפט ב-2006 הוא דרש מחמאס להכיר בישראל ולדחות את הטרור. נאומי 2005 ו-2008 הכילו כל אחד פסקה נרחבת שעסקה בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.

למה כל זה חשוב? זה העניין, שזה כנראה לא כל כך חשוב. בנאום 'מצב האומה' בשבוע שעבר לא היה כל חריג באזכור של מדינת ישראל, לעומת נאומים קודמים. ישראל בדרך כלל מוזכרת במידה דומה, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות, ולעתים בכלל לא.

מה ניתן ללמוד מכך?

אולי, שנאום 'מצב האומה' עוסק בעיקר בסוגיות אמריקאיות פנימיות, ומי שרוצה לגזור ממנו מסקנות על ישראל, האחריות לכך היא עליו בלבד. רק מוטב לא להטעות את הקוראים.

פנינו לאורלי אזולאי והעמדנו אותה על טעותה. תגובתה תתפרסם פה אם וכאשר תתקבל