כאן 11 מציג: כך תקדמו אג'נדה פוליטית פלגנית מלב עזה

כתב תאגיד השידור ריאד עלי ידוע כעיתונאי המביא לצרכני התקשורת את קולותיהם ומאוויהם של בני ובנות המיעוטים במדינת ישראל וקורא לקידום מעמדם בחברה הישראלית. בשנים האחרונות הוא גם הטיף באופן נחרץ נגד חוק יסוד הלאום. עמדות לגיטימיות כמובן, אלא שכשהן מולעטות לציבור בעת מלחמה תוך שימוש בחיילי צה"ל – יש כאן טעם לפגם, לכל הפחות.

בשבוע שעבר ביקר עלי בערב אל עראמשה, כפר בדואי על גבול לבנון שרוב תושביו פונו ממנו. התושבים שנותרו שומרים על הכפר מפני מחבלי חיזבאללה, עובדים בעבודות חיוניות ובין לבין מצ'פרים ומפנקים את החיילים השומרים ונלחמים על הגבול.

במלים אחרות: ישראלים למופת. עלי שומע מהם רק דברי שבח על המדינה ונאצות על אויביה, אך מנסה לחלץ מהם בכל זאת תלונות על אפליה – "המדינה מטפלת בכם בדרך שהיא מטפלת ביישובים היהודים שמסביב, או שיש פה אפליה?", הוא שואל את איש הכפר, שעונה לו על הקשיים במחירי המגרשים הגבוהים בכפר ובמחסור באמצעים כגון רכב הצלה וכבאית – בלי אף מילה על אפליה.

דוגמה נוספת – וצורמת במיוחד – נתן לנו עלי כשנכנס לאחרונה לרצועת עזה לסקר את מצבם של החיילים בשטח. מרגע שירד מההאמר הצבאי, ראיין עלי את חיילי גולני על התקדמות הלחימה, ההורים בבית וכיצד הם מעבירים את הזמן.

ואז הוא פוגש את סרן יוסף חלבי מדליית אל-כרמל. "אני יושב עם יוסף והמחשבות שלי במקום אחר", מודה עלי. הקצין הצעיר שלפניו מדבר על דבר אחד – "אנחנו צריכים לתרום מעצמנו, לתת הכל… איפה שתשים את הדרוזים הם מחויבים למדינה שהם בה". אך את עלי מעניין דבר אחר: "אין כעס על המדינה? או שלמרות הכעס עושים את הכל?". הקצין עונה לו "אולי עדיף לא להגיד את הדעה הזאת פה", ביודעו שבלובשו מדים הוא אינו יכול להביע דעה פוליטית ולהתווכח מול המצלמות.

בנקודה זו פותח ריאד עלי במונולוג ארוך ופוליטי להחריד וכופה אותו על הקצין שלצידו, החיילים שסביבו והצופים בבית:

הבחור הזה, ויש עשרות אם לא מאות כמוהו כאן בעזה, הם כאן חיילים סוג א'. בבית – משפחות, הורים, אחים, אחיות, בנות זוג לפעמים, ילדים… הם אזרחים סוג ב'. מדינת ישראל במדינת העצמאות הבטיחה לצעירים האלה, להורים שלהם, שוויון ללא הבדל דת גזע ומין. הם האמינו למדינה, הם האמינו להבטחה, הרימו את הכפפה, נכנסו מתחת לאלונקה… והמדינה לא עשתה. ואולי זה הרגע להבטיח לצעיר הזה, לעוד מאות צעירים, לכשיחזרו הביתה, הם חוזרים אזרחים סוג א', אזרחים שווים, וזה לא משנה אם הם חוזרים בחיים, או חלילה חוזרים חללים.

לכל אורך המונולוג, יוסף הקצין נראה כמעוניין שהאדמה תבלע אותו ותציל אותו מהמבוכה. מן הסתם הוא מודע לכך שבין חייליו יש כאלה שיחתמו על הדברים, ואחרים שיתנגדו להם.  בסוף הוא שואל את ריאד עלי כלא מאמין: "מה, באמת צילמת את זה?", ונענה בצחוק מתגלגל.

מדוע לנצל את מצב המלחמה ואת החיילים על מנת לקדם אג'נדה פוליטית מלב עזה? ולמה לא להתחשב בקצין שהבהיר שזה לא הזמן והמקום? ואם ריאד עלי לא יכול היה להתאפק, מדוע התעקש להשאיר את הקטע בכתבה, גם לאחר שברור שסרן חלבי לא היה מודע לכך שהוא צולם?

שאלנו את ריאד עלי. תשובתו תתפרסם כאן אם הוא יבחר להגיב לנו.