עשן משרפות בשמי אוגנדה

חנן עמיאור

האמנם, כפי שנקבע ב'הארץ', מגרשת ישראל את "מבקשי המקלט" התמימים אל מותם הוודאי באפריקה, כשם שגרמניה גרשה יהודים אל מותם הוודאי במחנה ההשמדה בירקנאו?

 

ההיסטוריה חוזרת? יהודים ממתינים בתור בין תאי הגזים למשרפות בירקנאו. (מתוך אלבום אושוויץ)

 

בימים אלה מגיע לשיאו מסע תעמולה קדחתני נגד מבצע החזרת מהגרי העבודה שהסתננו לישראל מאפריקה. הוא מבוסס על שקרים בוטים, כמו במאמר שפרסם ביום שישי האחרון עו"ד אביגדור פלדמן ב'הארץ', בו קרא לטייסים ישראלים, המטיסים בחזרה לאפריקה את "מבקשי המקלט" כלשונו, לסרב להטיסם.

את הטסתם חזרה לאפריקה של מי שהם בעיניו "היהודים של שנות הארבעים", הנעשית כידוע על פי החלטת הממשלה, הוא מדמה לשביתה דמיונית שלא קרתה – שביתתם של נהגי הקטרים של הרכבות הגרמניות, שהובילו את היהודים למשרפות בירקנאו, ואילו שבתו, "שלושה מיליון יהודים היו ניצלים".

בהמשך דבריו מזכיר פלדמן לטייסים ש"בעקבות מאבק ממושך של עמותת 'אנונימוס', הפסיקו להטיס קופים לניסויים בחו"ל" והוא מפציר בהם: "אל תטיסו מבקשי מקלט אפריקאים לעינויים הרבה יותר חמורים מניסויים רפואיים"

"מבקשי מקלט"? "העשן השחור בארובות מחנה בירקנאו"? "עינויים הרבה יותר חמורים מניסויים רפואיים"?

טענתו של עו"ד פלדמן מבוססת על שני אדני שקר: הראשון שמדובר במבקשי מקלט, השני שבמדינות הקולטות אותם מחכים להם עינויי תופת ומוות וודאי. נפריך את שקריו אחד באחד.

"מבקשי מקלט"? דו"ח עדכני של רשות ההגירה מעלה כי מבין המסתננים האפריקאים שנכנסו לישראל תוך גניבת הגבול, כרבע בלבד הגישו בקשה להכיר בהם כמבקשי מקלט.

בקשותיהם של אותם כרבע מהמסתננים שהגישו את הבקשות, נבחנות בתהליך בדיקה ארוך ביחידה ייעודית של עשרות בודקים ברשות האוכלוסין וההגירה, הבודקת כל בקשה לגופה במשך חודשים. הבדיקות דוחות כמעט את כל הבקשות, משום שעולה מהן שהמבקשים אינם פליטים ואינם מבקשי מקלט, אלא מהגרי עבודה.

יתר כשלושת הרבעים הנותרים כלל לא מתיימרים לטעון שהם מבקשי מקלט כיוון שברור להם שהבדיקה שתיערך בעניינם תעלה שגם הם מהגרי עבודה שנכנסו לישראל ממניעים כלכליים, תוך גניבת הגבול והפרת חוקי ההגירה.

יוסכם אפוא, על פי הגדרתם העצמית של רובם הגדול של כל אותם אפריקאים שנכנסו לישראל תוך גניבת הגבול, שהם אינם מבקשי מקלט אלא מהגרי עבודה.

ואולי, על אף שהם מהגרי עבודה בלתי חוקיים, אכן אורבת להם סכנת מוות בסגנון עדות בירקנאו, לו תתממש תוכנית הממשלה והן יועברו למדינות אוגנדה ורואנדה, עמן חתמה המדינה הסכם לקליטתם?

המסתננים והארגונים התומכים בהם אמנם ניסו ליצור מצג שווא של סכנת חיים הנשקפת להם באוגנדה וברואנדה, אולם בית המשפט המחוזי, אליו עתרו נגד החלטת הממשלה להעבירם אליהן, לא השתכנע.

בצר להם עתרו המסתננים לערכאת הערעור של בית המשפט העליון, שדן אף הוא בעניין בהרכב מורחב של חמישה שופטים בראשות הנשיאה דאז, מרים נאור. אלא שגם הוא קבע, פה אחד אגב, שהעותרים לא הצליחו להוכיח את טענתם שהמדינה השלישית אינה בטוחה, ואישר את שליחתם אליה.

פלדמן מייחל למצב אוטופי מבחינתו, לפיו ישראל קולטת אל תוכה את כל המסתננים האפריקאים, עד ש"האב שיהיה לו רישיון עבודה ולא יצטרך לישון במחסן מלוכלך, יהיה רוחץ כלים, צורף, אורג, אבל בנו יהיה שחקן מוכשר ב'הבימה'". וכן ש"בתוך זמן קצר האב מרואנדה עם היתר עבודה ימצא עבודה, ישלח את בנו לאוניברסיטה, ואביגדור הקטן השחור והמתולתל ילמד משפטים ויהיה עורך דין של הפנתרים השחורים." חזון אולי מפעים, הכל לפי הטעם כמובן, אבל מבוסס כולו על שקרים גמורים וזילות שואה שאין לה שיעור.

'פרספקטיבה': עו"ד פלדמן, בניגוד לטענתך, המגורשים למדינות השלישיות אינם מבקשי מקלט אלא מהגרי עבודה מסיגי גבול, והם אינן נשלחים אל מותם בעינויים אלא אל מדינות שלגביהן פסק בית המשפט העליון פה אחד שהן בטוחות. אתה עושה תעמולה או עיתונות או תעמולה במסווה של עיתונות?

אביגדור פלדמן: לאחר שעיינתי באתר שלכם אני חוסך לי את העונג להשיב לכם

הוסף תגובה

2 תגובות

  1. בנדה

    זילות שואה מניפולטיבית כשל אויבנו הגדולים. תתבייש לך איש קטן עם צל של מה שאמור להיות מצפון.

    הגב
  2. מגיב

    אתם טועים בטענה הראשונה וצודקים (בהסתייגות מסוימת) בטענה השנייה.

    האריתראים, שמהווים כ-72% מה"מסתננים" השוהים כיום בישראל, נמלטו מאריתראה, רובם ככולם, בשל עריקתם משירות צבאי אינסופי ובלתי מוגבל בזמן, שמהווה עבדות לכל דבר. אם יוחזרו לאריתראה, הם צפויים שם לסכנת חיים, ולכל הפחות לכליאה, שכן עריקה מהצבא ועזיבה לחו"ל נחשבת שם כהתנגדות פוליטית לממשלה. ביתר מדינות העולם, האריתראים מוכרים כפליטים (ולכל הפחות כזכאים להגנה משלימה) באחוזים גבוהים מאוד. רק בישראל החליט משרד הפנים לאשר "חוות דעת" שקובעת שעריקות מצבא אריתראה, כשלעצמה (ובלי סיבות נוספות לרדיפה), אינה מהווה עילת פליטות – ולכן הוא דוחה בסיטונות את בקשות המקלט של האריתראים, ומאשר כמה (מספר חד-ספרתי) במשורה. דחיית בקשות המקלט אינה, כטענתכם, בגלל ש"מוכח שמדובר במהגרי עבודה ולא בפליטים" – אלא בשל כך שישראל מכירה (ואחזור שוב: מכירה!) בכך שתישקף לאריתראים סכנת חיים אם יוחזרו לאריתראה, ובכך שהם יירדפו שם, אבל טוענת שהסיבה הזאת אינה סיבה להכרה כפליט לפי אמנת הפליטים, על כל הזכויות המוקנות בה. הנושא עדיין מצוי בדיון משפטי מתמשך בבית הדין לעררים, תוך סחבת ממושכת בהכרעה בסוגייה החשובה הזו.
    המקרה של הסודנים פחות מובהק, אבל גם רבים מהם (ובפרט יוצאי דרפור) יימצאו בסכנת חיים או כליאה אם יוחזרו לסודן, כולל בגלל עצם שהייתם בישראל; וגם במקרה שלהם ישראל מסרבת לאשר את בקשות המקלט שלהם (אפילו של הדרפורים – אבל לחלק מהם ניתנת לאחרונה אפשרות שהייה זמנית).
    טענתכם ש"יתר שלושת הרבעים לא הגישו בקשת מקלט כי הם ידעו מראש שהם מהגרי עבודה" אף היא שגויה. עד 2013 ישראל לא התירה כלל לאריתראים ולסודנים להגיש בקשות מקלט פרטניות, שהרי "הם ממילא מוגנים מפני גירוש". לאחר מכן היא התירה את הגשת בקשות המקלט – אבל רק כדי לדחות אותן בסיטונות (הסיכויים לאישור בקשת מקלט נמוכים ביותר). לאלה שלא הגישו את בקשת המקלט לא היה מושג שיבוא יום ואי-הגשת הבקשה תשמש כהוכחה נגדם וכבסיס לגירושם – הם פשוט לא חשבו שיש בכך טעם כלשהו, כיוון שהם מוגנים מגירוש, ומעמד פליט במילא אין סיכוי שיצליחו לקבל. הרעיון להתעמר באוכלוסיה המוחלשת ביותר וללכוד אותה בסבך ביורוקרטי שמבלבל אפילו את אזרחי ישראל, ואז לנצל נגדם את הטעויות שלהם (כמו לא להגיש בקשת מקלט בשל כך שעד כה הם היו מוגנים מגירוש), הוא רעיון חולני.
    כלומר, לישראל אין מערכת מקלט מתפקדת והיא אינה בודקת את בקשות המקלט בתום לב. במיוחד, יחסה לאריתראים, שהיא מכירה בכך שאין להחזירם למולדתם בשל המצב בה, אכזרי ומזעזע. מותר לגרש מהגרי עבודה בלתי חוקיים (רק למדינה בטוחה, כמובן) – אבל חובה לבדוק, באופן רציני ובתום לב (ולא תוך דחייה סיטונית מטעמים פוליטיים), בקשות מקלט, ואסור לגרש פליטים.

    לגבי הטענה השנייה: אתם צודקים. בית המשפט העליון קבע שלא הוכח, בשלב זה, שרואנדה אינה מדינה בטוחה ושהיא אינה מקיימת את התחייבויותיה. (בית המשפט המחוזי לא דן ברצינות בשאלות העולות מהעתירה; בית המשפט העליון כן דן בהן ברצינות והחליט לדחות את טענות העותרים בשלב זה.) לא למותר לציין שהמשימה שניצבה בפני העותרים (להוכיח משפטית שרואנדה אינה מדינה בטוחה) היא קשה ביותר, וקשה במיוחד לאור העובדה שההסכם חסוי ואפילו שם המדינה (!) חסוי. קיימים דיווחים מטרידים על כך שאנשים שהורחקו (בהסכמתם) לרואנדה לא קיבלו שם מעמד אלא הוברחו למדינה אחרת. והבעיה היא שמרגע שאדם גורש, אין לישראל שום תמריץ לוודא שהמדינה הקולטת נוהגת בו כדין וכפי שהתחייבה, ושנראה שהפוליטיקאים היו שמחים (אילו היה לכך היתר משפטי) לגרש אריתראים וסודנים אפילו למדינות מוצאם, שם הם כן יהיו בסכנת חיים. אכן אין עדויות, למיטב ידיעתי, על כך שברואנדה רוצחים מבקשי מקלט או מענים אותם, ובטח ובטח שאין דמיון לשואה או לכל רצח עם אחר (כולל רצח העם ברואנדה) – אבל קיימים חששות כבדים לגבי השאלה האם המגורשים יזכו שם למקלט ולמעמד הוגן.

    הגב

תגובה
שם
דוא"ל

six + 13 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים