במי תלוי האשם?

מאת חנן עמיאור ושלומי בן מאיר

חודש לאחר אירועי הר הבית, מבצע "שומר החומות" והתבערה שהוצתה בערים המעורבות, נראה כי הזיכרון מתחיל להתעמעם, וכעת ניתן להטיל את האשמה על האלימות על ממשלת ישראל, ולהסיר אותה מכתפי חמאס. זה מה שקרה בתקשורת בסוף השבוע.

כך, באולפן שישי האחרון בערוץ חדשות 12, אילן לוקאץ' בכתבתו על ח"כ עמיחי שיקלי כינה כבדרך אגב את סבב האלימות האחרון "אינתיפאדת בן גביר". ככה, בקטנה.

גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בטורו ב'מעריב', טען בסוף השבוע כי האלימות פרצה כי לנתניהו היה עניין בכך, ולשם כך הוא הפעיל את בן-גביר והימין הקיצוני:

אמרתי… כי נתניהו מעוניין בכך, שהוא מחזיק בגפרור שיצית את האש, ושמי שיבעירו את האזור יהיו שותפיו הפוליטיים, ובראשם איתמר בן גביר וסיירת הפורעים שלו מארגון להבה. לא הגזמתי. זה בדיוק מה שקרה.

כמובן, בסוף אנחנו תמיד צודקים, כי אי אפשר שלא להגיב לירי רקטות על שדרות, באר שבע, אשדוד, אשקלון, ירושלים ותל אביב. אך זו העמדת פנים שאיננה יכולה להסתיר את התרומה המכרעת של הפרובוקציות מהימין הקיצוני, שאת ההשראה להן נתן ראש הממשלה ואת הביצוע הנהיגו שליחיו ותומכיו.

האמנם החל סבב האלימות האחרון בעקבות האינטרסים הפוליטיים של נתניהו והפרובוקציות של חבר הכנסת בן-גביר?

רצף האירועים מעיד שלא רק שהאלימות הייתה יוזמה ערבית מתוכננת מראש, היא הונעה על אף שממשלת ישראל נקטה שורת צעדים בכיוון ההפוך, של הרגעת הרוחות, תוך תשלום מחירים פוליטיים וציבוריים כבדים. הנה מהלך האירועים:

גל האלימות בירושלים – והמתיחות בין ערבים ליהודים שהוא עורר – החל כמעט חודש לפני שהמצב בעיר הוביל למבצע בעזה. ב-15 באפריל, צעיר פלסטיני מירושלים העלה לטיקטוק שלו סרטון המתעד אותו סוטר בחוזקה, ללא כל סיבה נראית לעין, לבחור חרדי ברכבת הקלה.

זמן קצר לאחר מכן, תקיפות בידי ערבים על עוברי-אורח יהודים הפכו לאופנה חדשה. אינספור סרטונים הועלו לטיקטוק בהם ערבים נראים תוקפים שוטרים, משפילים עוברי אורח חרדים ומכים אותם באלימות קשה.  

המתיחות בירושלים שנוצרה עקב התקיפות על יהודים הובילה, ב-24 באפריל, לירי מטח של 36 רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה על דרום ישראל. המטח נענה בתגובה ישראלית רפה, בכוונה שלא לגרום להסלמה והחמרת המצב.

שבוע לאחר מכן, ב-30 אפריל, ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הודיע על דחיית הבחירות הפלסטיניות, שהיו אמורות להתקיים ב-22 במאי. ארגון החמאס, שהיה צפוי לנצח באותן בחירות, קרא להודעתו של עבאס 'הפיכה' והוסיף כי אם הבחירות תבוטלנה, ישראל תישא באחריות לכך. דובר החמאס הכריז:

דחיית הבחירות אינה מוצדקת ואנו מתנגדים לה. דחייה בשל סירוב ישראלי לקיימן בירושלים זה כניעה לרצון הכובש. יש הזדמנות להפוך את הסירוב הזה למערכה עממית פתוחה נגד ישראל בירושלים. [ההדגשה שלנו]

וכך החלה המערכה העממית הפתוחה. המאבק המשפטי בשייח' ג'ראח היה האמתלה בה חמאס השתמש תחילה, בעוד ממשלת ישראל מנסה למנוע מהאלימות להתגבר.

ב 7 במאי, לבקשת ראש הממשלה ושר הבט"פ, סגר ח"כ איתמר בן גביר את הלשכה הפרלמנטרית שפתח בשייח ג'ראח כדי לאלץ בכך את המשטרה לנכוח במקום ולהגן על היהודים מפני התנכלויות הערבים, (על אף שהייתה לו כל הזכות החוקית להותירה פתוחה).

למחרת בערב, 8 במאי, נערכה בהר הבית תפילת 'לילת אל קאדר', שהתפתחה במהירות להתפרעות קיצונית באמצעות אבנים, סלעים ובקבוקי תבערה שהוכנו בשטח ההר מראש והושלכו על שוטרים, שרבים מהם נפצעו.

המהומות היו מתוכננות מראש, בין היתר באמצעות הסעת אלפי פעילים אסלאמיים קיצוניים מהצפון להר הבית.

למחרת, ב 9 במאי, דיווח כתב 'הארץ' על אבנים שיודו גם אל הכותל המערבי.

על אף זאת, באותו יום בחרה המדינה בצעד נוסף להרגעת הרוחות, כשביקשה את דחיית הדיון בבית המשפט העליון בנושא פינוי המשפחות הערביות מהבתים בבעלות יהודית בשכונת שייח ג'ראח. (יצוין שלו"ז ההליכים המשפטים בנושא נקבע זמן רב מראש, על ידי בית המשפט).

למחרת, ב 10 במאי, שוב נקטה הממשלה בצעד דרסטי להרגעת הרוחות, על אף המחיר הציבורי הכבד הכרוך בו – כשהודיעה על סגירת הר הבית ליהודים למשך שבוע לפחות (סגירה שהתארכה ל 19 ימים רצופים).

באותו יום הורה ראש הממשלה על צעד דרסטי נוסף להפגת המתיחות – כשהורה לשנות את תוואי מצעד הדגלים במטרה להרגיע את הרוחות.

מאוחר יותר באותו יום, הוא יום ירושלים, בו הוסט מצעד הדגלים ממסלולו הקבוע; בו נסגר הר הבית לכניסת יהודים; בו פינה ח"כ בן גביר את לשכתו משייח ג'ראח בהוראת רה"מ; בו נדחה הדיון בבית המשפט בעניין שייח ג'ראח; לאחר שהאיפוק הישראלי מנע הסלמה לאחר מטח הרקטות שבועיים קודם לכן; ולאחר שחמאס הבהיר כי הוא ינצל את דחיית הבחירות הפלסטיניות על מנת לפתוח "מערכה עממית פתוחה נגד ישראל בירושלים"; באותו יום, הגיב חמאס במטח כבד של רקטות על ירושלים, מה שלא הותיר להסלמה ברירה אלא לפרוץ.

מיד לאחר מכן, האלימות הערבית נגד יהודים בירושלים התפשטה ברחבי הארץ. בערים המעורבות כגון לוד, עכו, יפו ועוד, מאות ערבים נאספו לתקוף עוברי-אורח יהודים, להשליך אבנים על מכוניות חולפות, להשחית ולתקוף עסקים, בתים, רכבים ובתי כנסת. זכורים כמובן מקרי הרצח של יגאל יהושע ואבי הר-אבן.

למרות מקרים ראויים לכל גנאי של אלימות יהודית נגד ערבים, המספרים, כפי שהובאו על ידי העיתונאי לירן לוי באתר 'וואלה!', מדברים בעד עצמם: 10 בתי כנסת שרופים לעומת 0 מסגדים שרופים, 28 מסגדים ששימשו להתארגנות להתפרעויות אלימות לעומת 0 בתי כנסת, 112 בתי יהודים שנשרפו לעומת בית ערבי אחד שנשרף (בידי ערבים), 673 בתי יהודים שניזוקו לעומת 13 בתי ערבים, 849 מכוניות יהודים שרופות לעומת 13 מכוניות ערבים, שאין לדעת כמה מהן אם לא כולן, בשל טעות בזיהוי, ועוד ועוד נתונים, מהם עולה החד צדדיות הכמעט מוחלטת של האלימות.

באותם ימים היה ברור ונהיר לכולם מי נושא באחריות לפרוץ המהומות ומי עושה הכלל למונען:

אבל בחלוף הזמן, הזיכרון מתקהה וניתן להתחיל "לשכתב" את הסיפור, כדי לגלגל את האשמה לפתחה של ישראל.